לפי חז"ל חג השבועות חל בתאריך ספציפי, כמו שאר מועדי ישראל: הוא נחגג מדי שנה בשנה בו' בסיון. אך מבט חטוף בלוח המועדים בויקרא פרק כג מגלה ששבועות שונה משאר המועדים שעליהם נצטווינו בפרק ההוא – פסח וחג המצות, ראש השנה, יום הכפורים וסוכות:

(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: (ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה': (ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' … (ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (י) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת־קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת־עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל־הַכֹּהֵן: (יא) וְהֵנִיף אֶת־הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:…
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם … בִּכּוּרִים לַה': … (כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל־מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:…
(כד) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא־קֹדֶשׁ:…
(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא …
(לד) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה':…

חג המצות חל לפי ספר ויקרא בחמישה עשר לחודש הראשון, ניסן. ראש השנה חל באחד בחודש השביעי, תשרי, יום הכיפורים בעשור לחודש זה, וסוכות בחמישה עשר בו. שבועות, לעומתם, הוא יום ללא תאריך: הוא חל חמישים יום לאחר "מחרת השבת" של שבוע קציר השעורים. "ממחרת השבת" ההיא מניפים ו עומר שעורים במקדש כקרבן לה'. יום הנפת העומר עצמו איננו חג, אך חמישים ימים לאחר מכן, יום שהתורה מניחה תחול עם קציר החטים, חוגגים את חג השבועות, ובו מקריבים את ביכורי החטים בדמות שתי ככרות לחם. יום זה הוא יום חג, אחת משלוש הרגלים, אך הוא הרגל היחיד שאין לו תאריך קבוע.

היהודים בימי הבית השני חשו חוסר נוחות אל מול הנזילות של תאריך חג השבועות. החכמים פירשו מחדש את הביטוי "ממחרת השבת" (ויקרא כג:יא), יום הנפת העומר בעיצומו של קציר השעורים, ופירשו שאין המדובר ביום ראשון בשבוע, אלא במחרתו של היום שבו שובתים ממלאכה, מקרא הקודש המוזכר כמה פסוקים לפני כן, בויקרא כג:ז. בפסוק ההוא מדובר ביום הראשון של חג המצות, החל בחמישה עשר בניסן. "ממחרת השבת" הינו אם כן תאריך קבוע, הששה עשר בניסן, היום הראשון של חול המועד פסח. ביום זה מקריבים את העומר, וחמישים יום לאחר מכן, בתאריך הקבוע ששה בסיון, חוגגים את חג השבועות.

חז"ל מודים שחישוב זה לא היה נחלתם של כל היהודים בימי הבית השני, אלא של הפרושים – היהודים שנתפסו על ידי חז"ל כאבותיהם הרוחניים – בלבד. כת יריבה מימי הבית השני, הבייתוסים, חלקו על פרשנות זו ל"מחרת השבת", ופירשו שאין המדובר במוצאי יום טוב ראשון של פסח (משנה מנחות י:ג), אלא ביום ראשון בשבוע, ולכן "עצרת אחר השבת" (=חג השבועות חל אחר השבת, ביום ראשון; משנה חגיגה ב:ד). עד לאחרונה נהגו לפרש עמדה זו של הבייתוסים כאילו היא מתייחסת למחרתו של שבת חול המועד פסח, דהיינו שיש להקריב את העומר בחול המועד פסח, ביום ראשון בשבוע. אך חוקרים בני ימינו החלו לפרש את עמדת הבייתוסים לאור עמדת ספר היובלים ומגילות קומראן בקשר ל"מחרת השבת", שלפיה השבת המדוברת היא השבת שלאחר שביעי של פסח. לפי לוח השמש שנהג בקהילות שבקרבם נכתבו ספרים אלו, שבת זו חלה תמיד בכ"ה בניסן, ומחרתו, "מחרת השבת", חלה תמיד בכ"ו בניסן. (זאת משום שלפי לוח השמש שנהג בקהילות אלו, ניסן, החודש הראשון, תמיד מתחיל ביום רביעי בשבוע, יום בריאת השמש; כך חל תמיד היום הראשון של פסח, ט"ו בניסן, ביום רביעי בשבוע, והשבת שלאחר שבוע הפסח חלה תמיד בכ"ה בניסן.) העומר הונף אפוא במקדש תמיד – לפי הכתות הללו של יהודים מימי הבית השני – ביום ראשון כ"ו בניסן, ושבועות חל, ללא יוצא מן הכלל, חמישים יום לאחר מכן: ביום ראשון ט"ו בסיון.

נראה פשוט שאף אחד מן התאריכים הללו שהוצעו לחג השבועות אינו משקף את פשוטו של המקרא בויקרא פרק כג. אילו הוקרב העומר מדי שנה בששה עשר יום לחודש הראשון או בששה ועשרים יום לחודש הראשון, ואילו חג השבועות היה חל מדי שנה חמישים יום לאחר מכן, בחודש השלישי בששה בחודש או בחמישה עשר בו, לא היה נמנע ספר ויקרא מלהציע את התאריכים המדויקים, כפי שעשה לגבי מועדי השנה האחרים. הרושם המתקבל מספר ויקרא הוא שישנם מועדים החלים בתאריכים מסויימים בשנה – פסח, ראש השנה, יום כיפור וסוכות – אבל יום הנפת עומר השעורים וחג השבועות, חג ביכורי קציר החטים, אינם נמנים ביניהם: אלו נחגגים ביום ראשון בשבוע שבו חלים קציר השעורים וקציר החטים, בהתאמה, והתאריך המדוייק שלהם משתנה משנה לשנה. היום שבו מקריבים ביכורי קציר חטים, חג השבועות, הוא מקרא קודש, שבו נאסרת המלאכה ועולים לרגל, כמו פסח וסוכות. אך בניגוד לפסח וסוכות, שבועות אינו חל בתאריך קבוע: הוא חל ביום ראשון בשבוע, חמישים יום לאחר "מחרת השבת" של שבוע קציר השעורים.

השוואה של רשימת המועדים שבויקרא כג, שבה רק לחג השבועות אין תאריך קבוע, עם רשימות המועדים האחרות בתורה – אלו שבשמות כג, שמות לד ודברים טז – מגלה שהרשימה שבויקרא כג היא היחידה שבה מוצעים תאריכים מדויקים לפסח וסוכות. ברשימות האחרות נחגגות כל שלוש הרגלים על פי מחזור השנה החקלאית, ולא בתאריכים מדוייקים. לפי שמות פרק כג יש לעשות את חג הפסח "למועד חודש האביב" (שמות כג:טו), כשאביב פירושו דגן ירוק ורך (ראו שם ט:ל), את חג השבועות עם הופעת "ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה", ואת סוכות "בצאת השנה" (שם כג:טז). מועדי החגים בשמות לד כמעט זהים. גם לפי ספר דברים חל הפסח "בחודש האביב" (דברים טז:א), ואילו שבועות חל לאחר ספירת שבעה שבועות "מהחל חרמש בקמה", שבעה שבועות מן הרגע שהמגל מתחיל לקצור את השעורה העומדת בשדה (שם טז:ט), וסוכות חל "באספך מגרנך ומיקבך" (שם טז:יג).

נמצינו למדים שלפי ספר שמות וספר דברים עלינו לחגוג את כל שלוש הרגלים בהתאם למחזוריות לשל הטבע, ואילו לפי יהודי הבית השני, לכל אחד משלוש הרגלים יש תאריך קבוע. ניתן להסביר את התפתחות הזאת כתוצאה של תהליך העיור שעבר על העם היהודי בארץ ישראל במשך השנים: אנשים עירוניים אינם בהכרח יודעים מתי "החל חרמש בקמה" ומתי חל האסיף מן הגורן ומן היקב. הם גם אינם בהכרח מתייחסים לשלוש הרגלים בראש ובראשונה כהזדמנויות להודות על הברכות שהקב"ה מעניק בשדה. הסברים היסטוריים לחגים – פסח כזמן חירותינו, למשל, ושבועות כחג מתן תורה – אף הם תורמים לזיקה בין החגים הללו, שהם ביסודם חגים חקלאיים, לבין תאריכים קבועים בלוח השנה.

שתי שאלות עדיין טעונות בירור:
אם קרבן העומר מציין את קציר השעורים, וחג השבועות את קציר החטים, מדוע אין הם נחגגים כל אחד במועדו, ללא זיקה ביניהם? אף אם קציר החטים מתרחש בדרך כלל שבעה שבועות לאחר קציר השעורים, אין הכרח לקבוע את חג ביכורי החטים על פי חשבון זה; אפשר היה לקבוע שחג השבועות חל ביום ראשון של השבוע שלאחר קציר החיטים, כשם שקרבן העומר מונף במקדש ביום ראשון של השבוע שלאחר קציר השעורים. ומדוע דורשת התורה, וביתר שאת חז"ל, שנספור את הימים והשבועות מהנפת העומר ועד חג השבועות?
מדוע מציע ויקרא כג תאריכים בלוח השנה לפסח, ראש השנה, יום כיפור וסוכות, בעודו משמר את החישוב החקלאי של מועדי העומר וחג השבועות?
אני סבור שהתורה ציפתה את המעבר מקהילה של חקלאים לקהילה עירונית, אך יחד עם זאת היא ביקשה להדגיש את העובדה שהדרך שבה עובד החקלאי את ה' היא הדרך הנעלה ביותר. התלות שחש החקלאי כשהוא מודה לה' על קציר השעורים, ובד בבד מצפה לקציר חטים מוצלח, שאולי יגיע ואולי לא יגיע כעבור חמישים יום – כשהוא סופר את הימים, ממש, מתוך ציפייה – ופרץ השמחה וההודיה לה' שתוקפים אותו בספונטאניות כשהוא חש רווחה, כשהחיטה אכן צומחת כראוי – זו התחושה שגם עלינו לחוש כשאנחנו עובדים את ה', גם אם אנחנו קונים קמח, ואפילו לחם, במרכול, ללא קשר לעונות השנה. ספירת הימים מקציר השעורים לקציר החטים, כמו חקלאי, היא חוויה דתית אמיתית. החוויה הזאת נוטה להתפוגג בעיר, ורוב מועדי החגים הפכו לתאריכים קבועים בלוח השנה. אך ספר ויקרא ביקש שגם בהיותנו בעיר נזכור שתאריכים אלו שיקפו במקורם את החרדה של החקלאי ואת אנחת הרווחה שלו, את תלותו בה' ואת אהבתו לה'. לכן שימר ספר ויקרא מועדים חקלאיים לשניים ממועדי ישראל: קרבן העומר וחג השבועות. ואף חכמינו, שתרגמו גם את המועדים הללו לתאריכים בלוח השנה, ביקשו שנזכור שהם היו במקורם מועדים במחזור הטבעי של לוח השנה של החקלאי, ימים שלהם ציפה מידי יום ויום ומידי שבוע בשבוע, ללא הזדקקות ללוח שנה מלאכותי. לכן הם ציוו עלינו לספור את הימים והשבועות כמו חקלאי, לשחזר את חרדת החקלאי ואת תקוותו שהקב"ה יעניק לו קציר חטים בעתו, ולחוות את שמחתו כשהספירה מסתיימת בהצלחה. חוויה זו היא שהעניקה את השם לחג: חג השבועות.