חג השבועות מכונה גם חג מתן תורה שבו זכו ישראל לקבל את התורה בסיני. אהבת התורה באה לידי ביטוי במרכזיותו של הלימוד בחיינו ובשילובם של פסוקים מהתורה בתפילות ובטקסים שונים במעגל השנה. אנחנו מבטאים את אהבתנו לתורה גם בשפת הגוף, לדוגמה, בנוהג לנשק את המזוזה ואת ספר התורה המועבר בבית הכנסת.

התנאים והאמוראים שרצו לבטא את אהבתם העזה לתורה, דימו אותה לאישה אהובה. הם מכנים אותה “אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן” (משלי ה, יט) שאהבתה מתחדשת בכל יום ויום. הם גם קראו עליה את הפסוק “ובְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד” (שם), בדומה לבחור החולם על אהובתו ומהרהר בה במשך כל היום כולו. תיאור התורה בדמותה של אישה אהובה ומוערצת איפשר לחז”ל לבטא מערכת שלמה של תחושות ורגשות כלפי התורה: כמיהה לקשר ואהבה, הערצה ליופי וגם הערכה רבה וכבוד.

גדול פייטני ארץ ישראל הקלאסיים ר’ אלעזר בירבי קליר, שחי במאה השביעית, משתמש אף הוא בדימויים נשיים כדי לתאר את התורה. בסדרה של פיוטים שחיבר לכבוד יום מתן תורה הוא מתאר אותה כבת מלך מכובדת ויקרה מפנינים. באחד הפיוטים התורה מדברת בגוף ראשון ומתארת כיצד הקב”ה השתעשע בה ושיחק עמה במרומים: “אַלְפַּיִם שָנָה נִמְתַּקְתִּי בְחֵיקוֹ / הָיִיתִי מִשְׁתַּעֲשַׁעַת עַל בִּרְכּוֹ”. ובפיוט אחר הקב”ה מתאר כיצד הצפין את התורה במשך אלפיים שנה בכדי שיוכל לשמור עליה וליהנות ממנה: “כִּי אַלְפַּיִם הָיְיתָה בְמַצְפּוּנִים / מִתְעַלֶּסֶת בִּיכְנַף רְנָנִים” (מהדורת שולמית אליצור, עמ’ 242).

דימוי התורה לבת או לאישה אהובה מסביר את הקושי שבנתינת התורה לישראל, שהוא אחד המוטיבים המרכזיים במדרשי חז”ל על אודות מעמד הר סיני. באחד המשלים מתואר מעמד מתן תורה כיום נישואיה של בת המלך האהובה לבחיר ליבה. המוזמנים באים מרחוק ומקרוב: הרחוקים מרבים לשבח ולשמח את המלך ובתו בנבלים וכינורות, ואילו האורחים הקרובים המכירים את בת המלך היכרות אישית וקרובה, מתקשים לשמוח בנישואיה. הם בוכים כי מבינים שכעת יאלצו להיפרד ממנה כשתעזוב את הארמון ותעבור להתגורר בביתו של חתנה.

כשם שהחתונה היא ברית בין בני הזוג, כך מעמד מתן תורה מתואר במשל זה כברית והתחייבות הדדית בין ישראל (החתן), לבין התורה (הכלה). לצד שמחתם של שוכני השמיים בנישואיה, ישנו גם עצב על הפרידה מהתורה האהובה שעד עתה התגוררה במרומים. ייתכן כי הם חוששים שהתורה תאבד מזוהרה האידאלי כאשר תהפוך להיות חלק מעולמם של בני האדם ותשמש אותם בדיונים משפטיים, ויכוחים ומאבקים אידאולוגיים. על אף הרגשות המעורבים, השינוי שמתרחש בחייה של בת המלך מוצג כחלק מתהליך התבגרות בריא ונכון. הבת הנשואה צריכה להיפרד מהארמון שבו גדלה, בדומה לתורה השמיימית המועברת לידיהם של ישראל.

במשל אחר על מתן תורה, העוסק אף הוא בנישואי בת המלך, פונים בני המדינה ומתחננים בפני המלך שלא ישיא את בתו עם חתן מחוץ למדינה. לטענתם הדרו ושבחו של המלך הוא שבתו היפה תתגורר לצידו. אולם המלך אינו מקבל את דבריהם ועונה לנתיניו כי דווקא בשל כך הוא נותן אותה לחתן ממקום אחר. כאשר היא קרובה אליהם, רק בני המקום נהנים ממעלותיה. אם תנשא לבן מדינה אחרת, בעלה יכיר בכבודה וביופיה, והיא תזכה להערכה רבה גם במקומות אחרים. על ידי כך יזכה גם אביה המלך בהוד ובהדר בזכות בתו. משל זה מציג את הקושי של המלאכים להיפרד מהתורה השמיימית. הקב”ה משיב להם שרצונו כעת שהתורה תאיר ביופיה והדרה את בני האדם שוכני הארץ, וכך גם הקב”ה יתברך ביופייה.

הצגתה של התורה בדמותה של אישה אהובה ומוערצת על ידי חכמים ופייטנים, גורמת לה לזהור באור יקרות גם בעינינו.

המאמר פורסם באתר ישראל היום ב־27 במאי 2020