לפני למעלה מ-100 שנים, בשנת 1923, כתב המשורר שאול טשרניחובסקי את שירו "אומרים ישנה ארץ". השורה האחרונה בשיר מתכתבת עם הפסוק המקראי: "מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה" (איכה, ג, לז).

מסתבר שלשיר, שמבטא את כמיהתו של המשורר אל ארץ שכורת שמש, נכתבו שני נוסחים שונים בהפרש זמן קצר זה מזה בזמן שהותו של טשרניחובסקי בברלין שבגרמניה, ובעת המתנתו לעלייתו ארצה. הנוסח הראשון מבטא אכזבה וייאוש, בעוד שהשני, המתוקן, מבטא תקווה.

נוסחו הראשון של השיר נכתב במהלך נסיעתו של המשורר בחשמלית בברלין בחורף 1923, ובו שאלות רבות על ארץ ישראל ועל הדרך אליה, וניכרת בו נימה של אכזבה וייאוש מהארץ ומהבטחותיה. השיר ננעל בציטוט ממגילת איכה "אֲדֹנָי לֹא צִוָּה", ומתכתב אפוא עם חורבן ואבלות.

לקראת הוועידה העולמית של תנועת "החלוץ" שהתקיימה בברלין באביב אותה השנה, כתב המשורר שני בתים נוספים לשיר המקורי. בנוסח השני, ששני בתיו הראשונים זהים כמעט לחלוטין לאלה של הנוסח הראשון, ניתנות תשובות לתהיות שמובעות בבתיו הראשונים. המשורר משוחח בו עם רבי עקיבא – סמל הגבורה וההקרבה – ושומע מפיו שכל ישראל קדושים ושהוא עצמו המכבי, כלומר שהוא עצמו יביא את הגאולה. נימת הייאוש שבבתים הראשונים מוחלפת אפוא במורשת העבר היהודי המפואר, והגבורה גוברת על הייאוש.

היום (20 באוגוסט) אנחנו מציינים 149 שנים להולדתו של שאול טשרניחובסקי, ומביאים כאן את הגרסה הראשונה לשירו האוהב, בתקווה שיתקיים במהרה בארצנו כל מה שאנחנו מקווים לו!

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?
אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.
אֶרֶץ – בָּהּ יִתְקַיֵּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה –
אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?
אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?
נִכְנַס
כָּל הַנִּכְנָס,
פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,
פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם –
וְאוֹר לָאִישׁ וְחָם לוֹ.
אַיָּם: אוֹתָהּ אֶרֶץ,
כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?
מִי יַנְחֵנוּ דֶרֶךְ
יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?
כְּבָר
עָבַרְנוּ כַמָּה
מִדְבָּרִיוֹת וְיַמִּים,
כְּבָר הָלַכְנוּ כַמָּה,
כֹּחוֹתֵינוּ תַמִּים.
כֵּיצַד
זֶה תָעִינוּ?
טֶרֶם הוּנַח לָנוּ?
אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ,
אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.
אוּלַי כְּבָר אֵינֶנָּהּ?
וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ!
דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ
אֲדֹנָי לֹא צִוָּה