נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
עשה לך רב
שנה 8, מספר 4
ניסן תשפ”ב
מדוע נקראת השבת לפני פסח “שבת הגדול”?
(אורח חיים ת”ל)
מאת הרב דוד גולינקין
שאלה: מדוע נקראת השבת לפני פסח “שבת הגדול”?
תשובה: רבנים וחוקרים רבים ניסו לפתור חידה זו מאז המאה ה-12 (ראו את רשימת הספרות להלן). התעלומה הודגשה כבר בארבעה ספרים מהמאה ה-12 המיוחסים ל”בית מדרשו של רש”י”: “ושבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו שבת הגדול, ואינם יודעין למה”.(1) אכן, אני בעצמי עסקתי בנושא בקיצור בתשובתי על אכילת קטניות בפסח (ראו גולינקין). אולם, “אין בית מדרש ללא חידוש”. בתשובתי להלן, אסקור רבים מן ההסברים, אוסיף כמה מקורות שנתגלו לאחרונה, ואגיע למה שלדעתי הוא השימוש המקורי במונח “שבת הגדול”.
I) המקור הנוצרי כביכול של שבת הגדול
מספר חוקרים מודרניים ניסו לחבר את “שבת הגדול” למקורות ולמינוח נוצריים.
.”King James, 1611: “for that Sabbath day was an high day
.”New English Bible, 1970: “since that Sabbath was a day of great solemnity
.”Revised Standard Version, 1971: “for that sabbath was a high day
New Revised Standard Version, 1989: “especially because that sabbath was a day of great solemnity”.
הברית החדשה בעברית, פרנץ דליטש, 1877: “וגדול יום השבת ההוא”.
הברית החדשה בעברית, 1976: “כי גדול היה אותו יום שבת”.
הוולגטה בלטינית, סוף המאה ה-4 ושנת-1590: “erat enim magnus dies ille Sabbati”
[=כי זה היה יום שבת גדול].
ראוי לציין שלמרות שהתרגומים ללטינית ולעברית של המקור היווני אומרים שהשבת ההיא היתה “יום שבת גדול” וכדומה, אף אחד מהתרגומים לאנגלית לא אומר שהשבת ההיא היתה “גדול”. מכל מקום, לפי מקור זה, פסח היה יום גבוה, יום של הדרת קודש, יום שבת גדול; אבל לא השבת שלפני פסח.
בשנת 1948 כתב סולומון צייטלין – שבתיאוריה זו קדם לו אדולף ילינק בשנת 1851: “עלינו להניח שהנוצרים הקדומים שכינו את השבת שלפני פסחא ‘שבת הגדול’, ודאי אימצו את המינוח הזה מהיהודים”. ברם, כפי שהדגישו רבנים וחוקרים רבים — וכפי שצייטלין מודה — המונח “שבת הגדול” אינו מופיע בשום מקום בספרות חז”ל או בספרות הגאונים. הוא מופיע לראשונה במאה ה-12 כפי שנראה להלן. אין זה הגיוני לטעון שמונח יהודי עתיק אומץ על ידי הנוצרים במאה הראשונה או הרביעית לספירה, למרות שהוא נזכר לראשונה על ידי יהודים במאה ה-12!
צונץ בשנת 1859, לוי בשנת 1904 ואלבוגן בשנת 1913 הניחו גם הם שהמונח “שבת הגדול” של אבות הכנסייה עבר ליהודים, אך הם אינם מביאים שום הוכחה כיצד ומתי זה התרחש. לבסוף, יובל טען בשנת 2000 כי יהודי אשכנז החלו להשתמש במונח הנוצרי במאה ה-12 ולאחר מכן הלכו הרבנים בעקבותיהם, אך גם הוא אינו מציע אף הוכחה ממשית לכך שהיהודים אכן שאלו את המונח הזה משכניהם הנוצרים.
II) הסברים מימי הביניים
ישנן שלוש גירסאות של הסבר זה מימי הביניים:
א. דעת זקנים מבעלי התוספות לשמות י”ב:ג’ מביאים בשם “מדרש”: “כי כשלקחו הפסח בעשור לחודש, שבת היה שהרי קיימא לן [=מקובל עלינו שי’ ניסן נפל בשבת]… וכשראו המצרים שלוקחין הפסחים לשחוט, נתקבצו עליהם להרגן כי יראתן [=אלוהיהם] של מצרים הי[ו] בהמות [ראו שמות ח’:כ”ב]. ועשה להם הקדוש ברוך הוא נס וניצולו, ולכך קרוי שבת הגדול מפני [גודל] הנס”.
ב. תוספות (שבת פ”ז ע”ב, ד”ה ואותו) אומרים: “… ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש: כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך. אמרו להן: זבח פסח לה’ שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו. ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה [זהו שכתוב] ‘למכה מצרים בבכוריהם’ (תהלים קל”ו:י’)”. אכן, המדרש המובא מופיע במדרש תנחומא (מהד’ בובר, פרשת בא, אות י”ח; וראו כשר, 1946, עמ’ 33-32), שנערך כנראה בארץ ישראל בין המאות ה-9-7. אולם, הטענה שזו הסיבה לשם שבת הגדול היא של בעלי התוספות לשבת, הנובעות מבית מדרשו של רבי שמשון משנץ (נפטר 1230) שנערכו על ידי רבי אליעזר מטוך (נפטר לפני 1291). (2)
ג. לבסוף, ספר האורה , המיוחס לבית מדרשו של רש”י (חלק ב’, סימן ס”ב, עמ’ 201), מצטט ר’ אברהם נ”ע מסוים שכאשר רצו המצריים לנקום בבני ישראל על לקיחת הכבשים לקרבן פסח בי’ בניסן, “והיו מעיהם מחותכין ובאש נדעכין ונדונין ביסורים וחליים רעים ומרים, ולא הזיקו לישראל. ועל שם שנעשו בו נסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח, נקרא שבת שלפני הפסח שבת הגדול”. פירוש זה צוטט על ידי לפחות חמשה-עשר חיבורים הלכתיים מימי הביניים (ראו הרב כשר, 1967, עמ’ 50 הערה 1 וצונץ, עמ’ 9, הערה 49).
אלה הם הסברים מתוחכמים, אבל אם הכוונה הייתה להנציח נס, היו צריכים לקרוא לשבת שלפני פסח “שבת הנס” או “שבת הנסים”.
זהו ההסבר שניתן על ידי חזקיה בן מנוח (צרפת, אמצע המאה ה-13) בפירוש “חזקוני” לשמות י”ב:ג’ ועל ידי הרב דוד אבודרהם (סביליה, 1340) בחיבורו ההלכתי הקלאסי (אבודרהם השלם, עמ’ ר”י). במילים אחרות, לקיחת השה לקרבן פסח בשבת, י’ בניסן, היתה המצווה הראשונה שקיימו בני ישראל, ולכן קראו לאותו יום “שבת הגדול”.
שוב, זה הסבר מתוחכם, אבל אם כן, היו צריכים לקרוא לשבת זו “שבת המצווה”.
רבינו יצחק יוסקונטו, המכונה גם רבינו יצחק מארץ הגר (הונגריה, בסביבות סוף המאה ה-12) אומר שהיא נקראת שבת הגדול “לפי שמאחרין העם בשבת שלפני הפסח לשמוע הדרשה עד אחר חצות סמוך למנחה עד שדורשין שם הלכות ביעור [חמץ] והלכות שמירת המצות, הלכות מלאכת יום טוב, הלכות חולו של מועד, הלכות עשיית ליל ערב הפסח, ועוד, כדי לספר גבורות אלהינו איך באו אבותינו במצרים, איך הוציאם ב’תועפות ראם לו’ (במדבר כ”ג:כ”ב; כ”ד:ח’) וקרע לנו את הים, ולספר ולדרוש בקהל את כל אשר עשה, ומושך הרבה, והעם אינן נפטרין לבתיהן עד שישמעו שיגמור [את הכל] שאם לא ישמעו עכשיו, אימתי ישמעו?… ומפני משך זה נראה בעיני העם היום גדול וארוך יותר מיום אחר, ועל כן קראו לשבת זה שבת הגדול. כיוצא בדבר אתה אומר צום הגדול [יום הכיפורים] ‘צומא רבא’ לפי שכל היום הן עומדין בבית הכנסת להתפלל, נראה היום ארוך וגדול, ועל כן קראו שמו גדול ורבא. ומנהג בני אדם כשאינן הולכין לכאן ולכאן כל היום אלא יושבין במקום אחד ואין להם מה לעשות מנהג לומר כמה זה יום גדול.”(3) אכן, פנחס רוט (עמ’ 108), המצטט את פרופ’ שמחה עמנואל, מציין שזהו האזכור הראשון של דרשה לשבת הגדול.
ברם, כפי שציין הרב כשר, התלמוד קורא ליום הכיפורים “יומא רבה” (היום הגדול, ראש השנה כ”א ע”א ועוד) ולא “צומא רבא”. הרב משה מט (גליציה, בסביבות 1606-1551) אמר שלפי הסבר זה, שבת זו צריכה להיקרא “שבת רבה” (מטה משה, סימן תקמ”ב). בכל מקרה, ההסבר הזה לא משכנע. יום הכיפורים נקרא יומא רבה, היום הגדול, בשל חשיבותו. קשה לטעון ששבת הגדול שואבת את שמה מדרשה ארוכה.
הסבר זה מובא על ידי הרב מ”מ כשר, עקיבא בן עזרא והרב עובדיה יוסף ללא מקור. במילים אחרות, זו השבת [של] הגדול, של הרב הגדול.
הסבר זה ניתן לראשונה על ידי הרב מנחם אבן זרח ב”צידה לדרך” (ספרד, 1385-1310; ד’, ג’, ג’, מהד’ ווארשא, 1880, עמ’ 207). הוא גם מופיע אצל הרב יואל סירקיש (פולין, 1640-1561) בפירוש “בית חדש” לטור אורה חיים תכ”ט, ד”ה כתב בית יוסף.
הסבר זה הוצע לראשונה על ידי רבי משה מט הנ”ל בשם רבו המהרש”ל, הרב שלמה לוריא (לובלין, 1573-1510; מטה משה סימן תקמ”ב): “ותירץ מורי הרב ז”ל כי לכך קורין אותו שבת הגדול, על שם ההפטרה שקורין בההיא שבת, דכתיב בה ‘הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא’ (מלאכי ג’:כ”ג). ובזה יתורץ גם כן מה שקורין אותו שבת הגדול ולא שבת גדול. אך הקשה מורי ז”ל, הוי להו לקרות שבת וערבה, על שם התחלת ההפטרה, כמו שבת חזון, שבת נחמו”. כלומר, אם השבת קרויה על שם ההפטרה, היא היתה צריכה להיקרא “שבת וערבה”, המילה הראשונה בהפטרה, דוגמת “שבת חזון” ו”שבת נחמו”.
בספרו “צפנת פענח” (ויניציאה, 1653, דף ס”ז ע”ד) מוסר הרב יוסף די טראני (יוון,1639-1568) בשם אביו הרב משה די טראני (צפת,1580-1500) שמשה ביקש מפרעה יום אחד של מנוחה כל שבוע, השבת, ובכל מוצאי שבת היו חוזרים ליגיעה ועינוי. “אבל בשבת הזה… לא חזרו להשתעבד [במוצאי שבת], לכך נקרא שבת הגדול, כלומר יומא דשבתא אריכתא [=יום של שבת ארוכה].” זו דרשה נחמדה, אבל ברור שאין זה ההסבר הפשוט למנהג.
יש אומרים ששבת הגדול היא שיבוש של שבת הגדה, שכן יש מנהג לקרוא את ההגדה בשבת שלפני פסח. כפי שציין הרב כשר, הסבר זה מופרך משתי סיבות. אמנם, היה מנהג שילדים קראו את ההגדה בשבת שלפני פסח (ראבי”ה, רבי אליעזר בן יואל הלוי, בון, 1225-1140 לערך, סימן תכ”ה, מהד’ אפטוביצר, כרך ב’, עמ’ 58), אך המנהג שמבוגרים קוראים את ההגדה בשבת שלפני פסח נזכר לראשונה על ידי הרב יצחק טירנאו (אוסטריה או סלובקיה בסביבות 1400), שחי למעלה מ-250 שנה לאחר ששבת הגדול נזכר לראשונה. כמו כן, פוסקים ידועים כגון הגאון מווילנא והרב יעקב עמדן התנגדו למנהג הזה.
עובדה זו הודגשה על ידי חוקרים ורבנים רבים החל משנת 1855, ובהם לנדסהוטה, צונץ, חיות, אלבוגן, אפטוביצר’, גאגין, ברנשטיין, כשר, בן-עזרא, קרלינסקי, יוסף, פעלדער ואשכנזי.
להלן המקורות, כולל שניים שפורסמו רק לאחרונה:
א. התלמוד מספר (מועד קטן ה ע”א) שלרבי ינאי היה תלמיד שהיה מקשה לו קושיות כל השנה, אבל לא “בשבתא דריגלא”, לא בשבת [לפני] הרגלים. ב”פירוש מסכת משקין לרבינו שלמה בן היתום” (מהד’ חיות, עמ’ 15), מסביר המחבר, שחי בדרום איטליה בראשית המאה ה-12: “[אבל] בשבת הגדול שלפני פסח ועצרת [=שבועות] וראש השנה וסוכה לא הוה מקשי ליה [=לא היה מקשה לו]” כדי לא להביך את מורו.
ב. פיוט מאת ר’ משה בירבי בנימין הסופר מרומא (ראשית המאה ה-12) שיצא לאור זה עתה על ידי הרב יעקב סטל מתוך כתב יד: “קדושתא דר’ משה דבשבת הגדול דשבועות”.
ג. שבלי הלקט (סימן ר”ה, מהד’ בובר, עמ’ 160) = תניא רבתי (סימן מ”ב, מהד’ בראון , עמ’ קנ”ב) נכתבו באיטליה בסביבות שנת 1250. לאחר הבאת הסברו הנ”ל של רבי אברהם, הם מוסיפים: “לפיכך נקרא שבת הגדול שבת שלפני הפסח, וכן נהגו לקרות שבתות לשלש [=שלפני] רגלים”.
ד. שבלי הלקט המצוטט בסעיף הקודם אומר שהוא מצטט את כל הפסקה מספר הפרדס (עמ’ 343), המיוחס בדרך כלל לבית מדרשו של רש”י. ברם, בספרו על ספר הפרדס שפורסם לאחרונה הוכיח פנחס רוט בצורה משכנעת מאד שלמרות שיש בו חומר רב מבית מדרשו של רש”י, הוא נערך בפועל באיטליה בסוף המאה ה-12. יתר על כן, בכתב יד פריס של ספר הפרדס שנעתק באיטליה במאה ה-14, הפסקה שצוטטה לעיל מסתיימת במשפט שכמעט זהה למשפט הנ”ל בשבלי הלקט = תניא רבתי (רוט, עמ’ 108): “לפיכך נקרא שבת הגדול, וכך נהגו העם לקרוא לשבתות [לפני] שלש רגלים”. ואכן, אפטוביצר, שלא הייתה לו גישה לכתב יד פריס של ספר הפרדס, בכל זאת הציע בשנת 1917 שמשפט זה בספר הפרדס הוא תוספת איטלקית.
ה. מחזור רומא, בולוניה, 1541-1540 (מצוטט על ידי לאנדסהוטה; פעמיים על ידי חיות; כשר, 1967, עמ’ 54; אשכנזי, עמ’ 121: “יוצר [=פיוט לשחרית] לשבת הגדול של שבועות”. וכן: “אזהרות מרבי שלמה ז”ל ופירושם, אומרים אותם בשבת הגדול של שבועות”.
ו. הרב גאגין מוסר (חלק ג’, עמ’ 2), שמחזור רומניא, שהיה המחזור של יהודי טורקיה והבלקן שנדפס לראשונה בשנת 1510, כולל יוצר לשבת הגדול של פסח ויוצר לשבת הגדול של שבועות.
ז. החוקר שמעון ברנשטיין פרסם פיוט לשבועות בשם “בנותנו תורה קדושי” מתוך כתב יד של מחזור של יהודי קורפו, יוון, שנמצא בספריית בית המדרש לרבנים (JTS) בניו יורק. רשום בכתב היד מעל הפיוט: “שבת שלפני שבועות קורין אותו שבת הגדול”. ברנשטיין הדפיס מעל הפיוט: “זולת [=פיוט הנאמר בשחרית של המועדים] לשבת הגדול של שבועות”.
ח. “כתב יד קדמון מנהג קורפו” המצוטט על ידי הרב גאגין (חלק א’, עמ’ קע”ז). כתוב בדף הראשון: “סדר לשבת הגדול של שבועות”. “שבת שלפני שבועות נוהגין כאן לקרוא אותו שבת הגדול כמו השבת הגדול של פסח” לכבוד הנס הגדול שנעשה בו. והנס בחג השבועות הוא מתן תורה. “לכן נוהגין לומר בשבת זו יוצרות ורשות כמו בשבת הגדול של פסח”.
ט. הגדה בעריכת הרבי מליובאוויטש אומרת: “במחזור ישן כתב-יד נמצא דגם שבת שלפני שבועות נקרא שבת הגדול, וכן שבת שלפני ראש השנה. ויש לומר שקראו שם זה לשבתות אלו מפני הדמיון לשבת שלפני הפסח, שגם הם באים לפני יום טוב” (אשכנזי, עמ’ 122).
אביגדור אפטוביצר קבע בשנת 1917 על סמך מקורות 1, 3 ו-4 כי המנהג לקרוא את כל השבתות לפני פסח, שבועות, סוכות וראש השנה שבת הגדול היה מנהג איטלקי. ברם, ראינו כעת שמנהג זה מתועד בחמשה מקורות קדומים מאיטליה, אחד מטורקיה והבלקן, שניים מקורפו וכתב יד אחד שמקורו לא ידוע.
נשאלת השאלה: איזה מנהג קדם? האם הכינוי “שבת הגדול” התחיל בחג הפסח והתפשט לשאר החגים; או שהכינוי התייחס לכתחילה לכל החגים ובסופו של דבר רק לשבת שלפני פסח?
כפי שראינו לעיל, צונץ, לוי, אלבוגן ויובל טענו כי היהודים שאלו את המונח “שבת הגדול” מהנוצרים ככינוי לשבת שלפני פסח. הם ובן עזרא גם טוענים שמונח זה הועבר מאוחר יותר לשבועות (ולסוכות?).
אני סבור שההפך הוא הנכון. רומא ואיטליה היו בירת הקתוליות. אם המונח שבת הגדול הושאל מהכנסייה ומחג הפסחא, היינו מצפים שהוא ישמש שם רק בקשר לפסח, אבל הוא משמש דווקא באיטליה מתחילת המאה ה-12 בקשר לכל שלושת הרגלים וראש השנה! יתר על כן, על פי החוקרים שצוטטו לעיל, המונח שבת הגדול התייחס לכתחילה רק לפסח ולאחר מכן הועבר לשאר החגים. ברם, ארבעה מהמקורות האיטלקיים לשבת הגדול שצוטטו לעיל הם קדומים בדיוק כמו המקורות הצרפתיים/אשכנזיים שמזכירים רק את שבת הגדול לפני פסח!
לפיכך, אני מאמין שלכתחילה כל השבתות שלפני החגים האלו נקראו שבת הגדול. הרב קרלינסקי (עמ’ 172, 179), סבור שזה היה המשך למנהג התלמודי לקרוא לשלוש השבתות לפני שלושת הרגלים “שבתא דריגלא” כנזכר לעיל (מועד קטן ה’ ע”א; ברכות ל’ ע”א; ועוד). מצד שני, אולי הם נקראו שבת הגדול כי הם כללו הרבה פיוטים שהפכו אותם לגדול או חשוב. בשלב מסוים, שמם של שאר השבתות הגדולות נעלם במקומות רבים.
כפי שטענתי בתשובתי על קטניות בפסח, כשם שהמנהג המקורי שלא לאכול קטניות היה קשור לכתחילה לכל שלושת הרגלים אבל בסופו של דבר דבק רק בפסח, כך קרה לגבי שבת הגדול. לכתחילה זה היה הכינוי לשבת לפני כל שלושת הרגלים וראש השנה, אבל בסופו של דבר השם נשאר רק בקשר לחג הפסח.
ומי ייתן ונחשוב על כל המקורות הללו בזמן שאנו מקשיבים לדרשת הרב או חוזרים על ההגדה בשבת הגדול!
דוד גולינקין
ירושלים עיר הקודש
ג’ ניסן תשפ”ב
הערות
ספרות
אלבוגן – יצחק משה אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל אביב, 1972, עמ’ 163 ועמ’ 439, הערה 29 (המקור הגרמני הופיע בשנת 1913)
אפטוביצר — Viktor Aptowitzer, “Zu Raschi’s Pardes”, ZfHB 20 (1917), pp. 14-15 (גרנמית)
אשכנזי – שלמה אשכנזי, דוד דור ומנהגיו, מהדורה שנייה מתוקנת, תל אביב, 1987, עמ’ 114-123
בן-עזרא – עקיבא בן-עזרא, מנהגי חגים, ירושלים-תל אביב, 1963, עמ’ 214-204 (נוסח מקוצר או מצונזר הופיע לאחר מכן ב”שנה בשנה” תשמ”ב, עמ’ 280-272)
ברנשטיין – שמעון ברנשטיין, “פיוטים ופייטנים חדשים מהתקופה הביצנטינית”, חורב ה’/ט’-י’ (ניסן תרצ”ט [1939]), עמ’ 115-114
גאגין – הרב שם טוב גאגין, כתר שם טוב, חלק א’, קיידאן, 1934, עמ’ קע”ז; חלק ג’, לונדון, 1948, עמ’ 2-1
גולינקין – דוד גולינקין, תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ג’ (תשמ”ח-תשמ”ט), עמ’ 54, הערה 14 (וכן באתר responsafortoday.com) = David Golinkin, “Rice, Beans and Kitniyot on Pesah”, Responsa in a Moment, Vol. IV, Jerusalem, 2017, pp. 63-64, note 14 (also at Schechter.edu)
*הופמן — Hoffman – Lawrence Hoffman, “The Jewish Lectionary, the Great Sabbath, and the Lenten Calendar…”, Time and Community in Honor of Thomas Julian Talley, edited by J. Neil Alexander, Washington, 1992, pp. 3-19
*הילביץ – א’ הילביץ, חקרי זמנים, חלק ב’, ירושלים, תשמ”א, עמ’ כ”ז-מ’
*חיות — Chajes, Rivista Israelitica VII (1910), p. 153 in middle of note (איטלקית; מצוטט על ידי אפטוביצר)
חיות – צבי פרץ חיות, פירוש מסכת משקין לרבינו שלמה בן היתום, ברלין, 1910, עמ’ 15, הערה 10
יובל – ישראל יובל, שני גויים בבטנך: יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים, תל אביב, 2000, עמ’ 241-223 (תודתי לד”ר מוטי ארד על הפנייה זו)
יוסף – הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, חלק ב’, הלכות פסח, מהדורה שלישית, ירושלים, תשל”ט, עמ’ י”ז-י”ט; מהדורה מתוקנת ומורחבת, חלק א’, הלכות פסח, ירושלים, תשס”ג, עמ’ כ”ט-ל”ב
*ילינק — A. Jellenik, Der Orient Literaturblatt des Orients, 1851, p. 287 (גרמנית; מצוטט אצל לאנדסהוטה ואצל יובל, עמ’ 230, הערה 45)
כשר 1946 – הרב מנחם מ’ כשר, תורה שלמה, חלק י’-י”א, ניו יורק, תש”ו, עמ’ 64, אות ע”ב; נספח ו’, עמ’ 181-183; עמ’ 33-32, אות כ”ד
כשר 1967 – הרב מנחם מ’ כשר, הגדה שלמה, מהדורה שלישית, ירושלים, תשכ”ז, עמ’ 54-50
לאנדסהוטה – אליעזר לאנדסהוטה, מגיד מראשית, ברלין, 1855, עמ’ xxi
לוי — J. Lewy, “Ein Vortrag uber das Ritual des Pesach-Abends”, Jahres-Bericht…, Breslau, 1904, p. 9 (גרמנית)
*לשם – חיים לשם, שבת ומועדי ישראל, חלק ב’, תל אביב, תשכ”ה, עמ’ 339-337
סטל – הרב יעקב ישראל סטל, “פיוט ‘אשורר לצורי שירה עריבה’ לר’ משה בירבי בנימין הסופר מרומא”, מכילתא ב’ (תשפ”א), עמ’ 6-5
פעלדער – הרב גדליה פעלדער, יסודי ישרון, חלק ו’, ניו יורק, תשמ”ה, עמ’ 25-21
*פריינד – הרב ט’ פריינד, מועדים לשמחה ד’ (ניסן-א), ירושלים, תשס”ד, עמ’ ע”ג-ע”ד
צונץ — Leopold Zunz, Die Ritus, Berlin, 1859, pp. 9-10 = יום טוב ליפמן צונץ, מנהגי תפילה ופיוט בקהילות ישראל, ירושלים, 2016, עמ’ 9-8
צייטלין — Solomon Zeitlin, “The Liturgy of the First Night of Passover”, Jewish Quarterly Review 38 (1948), pp. 457-459
קרלינסקי – הרב חיים קרלינסקי, “המקורות לשם שבת הגדול במדרשים”, אור המזרח י”ח/ג’ (ניסן תשכ”ט), עמ’ 179-172
רוט – פנחס רוט, ספר הפרדס: לדרכי היווצרותו של ילקוט הלכתי מימי הביניים, עבודת גמר, האוניברסיטה העברית, ניו יורק, 2008, עמ’ 109-108
שרון – משה שרון, ” ‘שבת הגדול’ על כתובת קבר מרמלה מן המאה העשירית”, שלם א’ (תשל”ד), עמ’ 14-1
תבורי – יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים, תשנ”ה, עמ’ 127, הערה 186 (ביבליוגרפיה נרחבת)
הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטרֲ – ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות, פרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר ויו"ר עמותת מדרשת שכטר.
פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים.
הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.
טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.