חודש אלול מביא לעם היהודי היושב בציון בעיקר את ניחוח יהדות ספרד ואגן הים התיכון. תושבי ירושלים שמתגוררים כמוני בסמיכות ליוצאי כורדיסטאן וליוצאי ארצות אחרות בהן שלטה הדת המוסלמית, ערים לכך שבראשית חודש אלול מתחילים “אחינו הספרדים” לומר את הסליחות.

תכונה ניכרת בשכונות הספרדיות או בשכונות המעורבות של ספרדים ואשכנזים היא שהחל מא’ באלול לפנות בוקר, קמים מתפללי בית הכנסת ולעתים קרובות גם המתפללות כדי לומר את נוסח הסליחות.

כשאני מצטרפת לתפילות אלו לפנות בוקר או לאחר חצות קשה שלא להתפעם מן התחושה ששמיים ירדו על הארץ ברגעים אלו, בהם מתפללי בית הכנסת הספרדי מתכנסים לתפילת לילה. בחוץ חושך ובפנים אור, מדי פעם בפעם מוגש תה נענע מתוק המקדם את אורחי בית הכנסת.

בית הכנסת הספרדי אליו אני – היהודייה האשכנזייה והחילונית־לשעבר – הולכת לעיתים לאמירת הסליחות – קטן וגודלו כגודל חדר. ולכן דווקא האווירה האינטימית מביאה את הקודש אל החול, את הפלא לתוך העולם החומרי של אנשים ונשים בקצוות השונות של הלילה, האומרים והשרים סדרת פיוטים עם התקרבם לראש השנה ולימים הנוראים.

מילות הפיוט גדושות ומלאות הפניות למטפורות ולתובנות קבליות. כשהתחלתי לפקוד את תפילות הסליחות הן היו חדשות לי; הכרתי אותן בבגרותי לאחר שלמדתי להעריך לא רק את הדת אלא גם את המסורות שלא היו נחלת אבותיי ואמותיי – יהודי רוסיה הציונים שעלו ארצה. אך המילים הללו וההתכנסות לסליחות של יהודים ויהודיות העוסקים במקצועות שאינם אקדמיים – היא פלא בעיניי: איך לפנות בוקר אנשים עובדים אוזרים כוח ומשכימים קום כדי לשאת תפילתם יום אחרי יום במשך יותר מחודש (עד יום כיפור). יש משהו מפעים וטהור בקשר הנגלה לקב”ה בתפילות הסליחות.

המנגינה שהייתה לכתחילה זרה לי “בן אדם מה לך נרדם קום קרא בתחנונים” נעשית עם השנים מוכרת וחמה ומביאה את ניחוחות השנה החדשה לשכונה. עדיין קיץ, הילדים עודם משתובבים בחופש הגדול ובלילה – קדושה בתוך בתי כנסת קטנים… זו ירושלים הנסתרת. ירושלים שניתן לגלותה בעיקר בעונה מסוימת – בסוף הקיץ ובשעות הקטנות של הלילה. ירושלים המחוברת דרך הפיוט לקבלה, ירושלים המבקשת להתאחד עם בוראה בטרם עלות השחר.