נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
ד"ר מוטי ארד
18 בדצמבר 2009
חג החנוכה מעלה על נס את המאבק על זהות יהודית בימי יוונים. המפגש עם ההלניזם בתקופה החשמונאית יצר חידוש שזהות אינה תלויה רק במוצא האתני, אלא באורח החיים, ושניתן להפוך להלני באמצעות חינוך למורשת התרבותית של ההלנים (פאידיאה -paide°ai. גזירות אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס) מלמדות על עיקרי הזהות היהודית במאה השנייה לפנה”ס, כפי שמנה אותם ספר מקבים א (א 49-41):
ויכתוב המלך לכל ממלכתו להיות כולם לעם אחד, ולעזוב איש איש את חוקיו, ויאותו כל העמים לעשות כדבר המלך. וירצו רבים מישראל בעבודתו ויקריבו לפסילים ויחללו את השבת. וישלח המלך ספרים ביד מלאכים אל ירושלים ואל ערי יהודה ללכת אחרי חוקים זרים לארץ. ולהשבית עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים. ולטמא מקדש וקודשים. לבנות במות, והיכלות ופסילים ולהקריב חזירים ובהמות טמאות. ולהניח את בניהם ערלים ולשקץ את נפשם בכל טומאה ותועבה. כדי שישכחו את התורה, וימירו את כל החוקים, ואשר לא יעשה כדבר המלך יומת.
אורח החיים היהודי אסר: עבודה זרה, חילול שבת ומועדים, טומאת מקדש וקודשים, עורלה, חזיר ושקצים.
הד לרשימה זו אנו מוצאים גם במקור תלמודי, תוספתא הוריות (פ”א ה”ה, מהד’ צוקרמנדל עמ’ 474), המונה את המשומדים הקדומים: “האוכל שקצים הרי זה משומד… האוכל בשר חזיר והשותה יין נסך והמחלל את השבת והמשוך “ii. עבודה זרה מיוצגת בשני המקורות על ידי אכילת חזיר ושקצים, וניסוך יין לדיוניסוס; ויש דגש על משיכת ערלה וביטול המילה. שתי דרכי שמד אלה פגעו בסמלים המובהקים של הזהות היהודית – איסור עבודה זרה וברית מילה. כוונתי במאמר קצר זה להפנות את הזרקור ל”מחלל את השבת”, המוזכר אף הוא בשני המקורות, ולטעון: א. ששמירת שבת, ולא רק המילה, היתה סימן זהות מובהק של יהודים; ב. שחילול שבת, ולא משיכת ערלה, נשתרש ונתקבע כמעשה ההמרה המובהק בתקופה ההלניסטית והרומית.
א. שמירת שבת כסימן זהות מובהק של יהודים בתקופה ההלניסטית והרומית
בפתח הדברים יש לומר, ששני עיקרים אלה – מילה ושבת – ורק הם, נקראו בתורה “אות” ו”ברית”iii, כלומר שהם היוו סימני זיהוי לבני ברית; ויש להוסיף שמעמדם כסימני הזהות המובהקים של יהודים בעיני אחרים נשמר להם גם בתקופה ההלניסטית והרומית. השבת היתה סמל משמעותי ביותר של ההתנהגות היהודית, ובוודאי היתה בולטת יותר מברית המילה, המוצנעת מעצם טִבעה. שני המקורות היהודיים המפורסמים של ימי בית שני מעידים על חשיבות השבת. וכך כותב יוסף בן מתתיהו:
“אולם גם בקרב ההמונים עצם זה מדורות רבים מספר המקנאים לעבודת אלהינו, ואין עיר מערי היוונים או עם מעמי הלועזים אשר לא פשט שם מנהג היום השביעי שבו שובתים אנחנו מכל עבודה” (נגד אפיון 2, 39); ופילון מעיד: “אבל לא כן באשר לחוקינו. מושכים הם ומקרבים אליהם את הכל, ברברים ויוונים יושבי יבשה ושוכני איים, עמי המזרח ועמי המערב, אירופה ואסיה – הארץ הנושבת כולה מקצה אל קצה. שהרי מי לא חולק כבוד ליום השביעי הקדוש ההוא…” (חיי משה, ב, 22-20).
הדבר החשוב בעדותו של פילון הוא שהשבת מובאת כדוגמא הבולטת בחוקי היהודים למגע בין יהודים לגוים בתקופתו, ולמשיכה שהיתה ליום השביעי בקרב הפגאנים המוכרים לו. מקורות רומאיים מאשרים את דבריו. שמירת שבת ברומא של ימי אוגוסטוס מתוארת על ידי המשורר הורציוס בסוף המאה הראשונה לפנה”ס. אחד הדוברים מתנגד לשוחח על עסקים ביום השבת כדי לא לפגוע ברגשות “היהודים הנימולים” (curtis Iudaeis), והוא מעיד על עצמו שהוא אחד מיני רבים הנוהג כך. מעניין שהמשורר משתמש במונח היהודי Sabbata, וכי השבת נקשרת ליהודים נימוליםiv. הפילוסוף סנקה (60 לסה”נ) מגנה את הבטלה מעבודה בשבת, ויחד עם זאת הוא מודה כי מנהג זה קנה לו שביתה בלב רבים בעולם. הנה מה שנאמר בשמו:
בין יתר האמונות של התאולוגיה העממית מגנה סנקה את מוסדות היהודים, ובמיוחד את השבת. הוא קובע שזהו נוהג נפסד, מפני שביצירת יום מנוחה אחד בכל שבעה ימים הם מפסידים בבטלה כמעט שביעית מחייהם, ובהימנעם מפעולה בזמני חירום הם גם סובלים אבידות… יחד עם זאת, מנהגי גזע ארור זה זכו להשפעה רבה כל כך, עד כי הם מקובלים עתה בעולם כולו.
נוסף על הבטלה ממלאכה בשבת סנקה מתייחס בשלילה להדלקת נרות שפשטה ברומא, “כי האלים אינם זקוקים לאור”, ורואה בהדלקת הנרות זיהום של תרבות רומא. גם פרסיוס (Persius), בן דורו הצעיר של סנקה, “מחוויר נוכח השבת של הנימולים” (recutitaque sabbata), מחמת המנהגים הנלוזים (הדלקת נרות, אכילת דגים ושתיית יין) שפשטו ברומאv
חשובה גם עדותו של ההיסטוריון קסיוס דיו (230-160 לסה”נ). כיבוש ירושלים בידי פומפיוס זימן לדיו הזדמנות להסביר לקוראיו מי הם היהודים. אין הוא מזכיר את המילה או את מנהגי הכשרות שלהם, ושני הדברים שהוא בוחר לאפיין בהם אותם הם מקדש נקי מפסלים ושמירת יום השבת, שני סמלים המוקדשים לאל בלתי נראה: “הם בנו לו מקדש ענק ומפואר, וכן הקדישו לכבודו את היום הנקרא ‘היום של סטורן’, שבו – בין שאר מנהגים מוזרים – הם נמנעים מעיסוק רציני כלשהו”vi.
די בסקירה חלקית זו כדי להעמיד על חשיבות השבת כסמל העיקרי של אורח החיים של היהודים כיחידים וכציבור. וכאן יש להעיר שבניגוד למילה שהיתה מעשה חד פעמי ופרטי, הרי לשמירת שבת היתה משמעות ציבורית מרחיקת לכת, בכך שהדירה דרך קבע ציבור גדול ממקומות העבודה, מהצבא ומבתי המשפט; וגם בכך שזימנה יחד מדי שבוע קהילות שלמות להתכנסויות בבתי הכנסת, התכנסויות שיכלו להתפרש כחתרנות. אין פלא אפוא שחלק נכבד מההסכמים בין נציגות היהודים לבין השלטונות עסקו בשבת. בקדמוניות היהודים יד י יב (226) מובא צו מטעם דולבלה (Dolabella), יורשו של יוליוס קיסר:
דולבלה, אימפרטור, לסנאט, למגיסטראטים, ולעם האפסיים שולח ברכות. אלכסנדר בן תיאודורוס, שליחו של הורקנוס בן אלכסנדרוס הכהן הגדול והאתנרך של היהודים התייצב לפני, להודיעני שבני ארצו אינם יכולים לצאת בצבא, מפני שאינם יכולים לשאת כלי זין ולהלך בימי השבתות, ולא לספק לעצמם את המאכלים המקובלים עליהם לפי חוקי האבות והנהוגים אצלם. אני מעניק להם, אפוא, שחרור משרות בצבא כפי שעשו גם הפריפאקטים הקודמים, ומתיר להם לנהוג כמנהג אבותיהם בהאספם למטרות דתיות קדושות, כפי שדתם מורה, ולאסוף כספים הנחוצים לקרבנות, ורצוני שתכתבו זאת לערים שבשליטתכם.
הכרה אימפריאלית זו במנהגי היהודים ביום השבת רבת משמעות היא על רקע ביטולם של כל האיגודים הוולונטריים (collegia) ברומא בשנת 64 לפנה”סvii. הצו קיבל תוקף של מנהג שיש להתחשב בו; הנה חוק של הונוריוס משנת 412: “מאחר שהנוהג והמנהג הקדום שמר לעם הנזכר של היהודים את יום השבת המקודש, מצווים אנו שגם זאת יש למנוע שלא יוטל זימון לדיון משפטי כלשהו על אדם השייך למנהג האמור, בתואנה של עסקי ציבור או של עסקי הפרט, מאחר שדומה כי לחוקים הציבוריים די בכל הזמן שנותר”.
ב. חילול שבת כמעשה המרה מובהק בתקופה ההלניסטית והרומית
אם נכוחים דברינו ששמירת שבת היתה סימן מובהק לזהות יהודית, הרי שצפוי למצוא את חילול השבת כסימן מובהק להשתמדות. ואמנם בקטע ממקבים א’ שפתחנו בו נאמר: “וירצו רבים מישראל בעבודתו ויקריבו לפסילים ויחללו את השבת.” מעניין ששתי הדרכים המצויינות כהמרה הן עבודה זרה וחילול שבת, ואילו ביחס למילה נאמר שהגזירה היתה “ולהניח את בניהם ערלים”, ואילו משיכת הערלה של המשתמד עצמו אינה נזכרת. גם בקטע מקביל במקבים ב’ המתאר את הגזירות מוצאים דבר דומה:
ונפלה החלטה בהמלצת תלמי (הקוראת) לערים היווניות השכנות לנהוג באותו אופן נגד היהודים, ושיאכלו (היהודים) קרבי זבחים. ולטבוח את המעדיפים שלא לעבור לאורחות היוונים. ובכן, אפשר היה לראות את הסבל שכבר עמד בפתח. כי שתי נשים נעצרו על אשר מלו את בניהן. תלו את בניהן משדיהן, ולאחר שהובילו אותן מסביב לעיר לעיני העם השליכו אותן מן החומה. ואחרים אשר התכנסו יחד במערות הקרובות (לעיר) כדי לנהוג בסתר את היום השביעי, נשרפו יחד לאחר שהולשן עליהם בפני פיליפוס כי הם נשמרו מלעזור לעצמם עקב כבוד היום הנערץ ביותרviii.
שלוש הגזרות הנזכרות הן עבודה זרה, איסור מילת הבנים וחילול שבת; אבל משיכת עורלה אינה נזכרת. נראה אפוא שהמילה שימשה סימן זהות מובהק למוצא יהודי (אם כי היו גם אחרים – למשל מצרים – שהיו נימולים). ביטול המילה מופיע במקורות אלה רק כהתנהגות המשומד כלפי ילדיו לאחר השתמדותו, ולא כדרך המלך בהשתמדות עצמה; זו נעשתה על ידי הקרבת קרבן לעבודה זרה או על ידי חילול שבת.
בתלמוד הבבלי (עירובין סט ע”ב, חולין ה ע”א) מובאת ברייתא המגדירה שני מיני משומדים כמשומדים גמורים – “משומד לנסך יין ולחלל שבתות בפרהסיא”, ואילו משומד לערלות אינו נחשב משומד גמור.
בספרי מחלל שבת בפרהסיא – מונח תלמודי ומשמעותו ההיסטורית, זיהיתי טקס חילול שבת כמעשה המרה, וזאת בעקבות תיאור מפורט הניתן בספרו של דמשקיוס, פילוסוף אלכסנדרוני מהמאה השישית לסה”נ, “חיי איזידורוס”, המתייחס לקבוצה של יהודים ושומרונים אשר נטשו את דרכי אבותם. התיאור ממחיש בצורה חריפה את המשמעות שייחסו יהודים לחילול שבת בפרהסיא: “זינון, איש אלכסנדריה, יהודי מלידה, נטש בפומבי את עם היהודים בדרך המקובלת אצלם – רכיבה על אתון לבנה דרך מה שהם קוראים בית הכנסת, ביום המנוחהix.” ובאמת מצאתי מעשים כאלה החל בסכוליון למגילת תענית, דרך התלמודים והמדרשים, וכלה בסיפור פלגיה מאנטיוכיה. המעשה הידוע מכולם הוא באלישע בן אבויה – אחר – שהשתמד על ידי רכיבה על סוס ליד קודש הקודשים ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. הגרעין ההיסטורי למעשה הוא גירוש היהודים מירושלים כעונש על מרד בר כוכבא, ועל כך מספר יוסטינוס מרטיר כי המילה ושמירת השבת שימשו סימנים מזהים לאכיפת הגזירה נגד יהודיםx. ואילו נצרנים (מהכנסיה הירושלמית) שהסכימו לוותר על שמירת מצוות, הורשו לחזור לביתם. הם חיללו שבת, ובניהם כבר לא נימולו, ומהם צמח הבישוף הערל הראשון, מרקוסxi.
לסיכום, אם לשאלה “מיהו יהודי בתקופה היוונית והרומית” יענו היסטוריונים רבים “יהודי הוא אדם שכל אחד שיראה אותו ברחוב יאמר עליו שהוא יהודי”xii, היות אדם שומר שבת היתה סימן מובהק ליהדותו, שניכר יותר מהיותו נימול ונמנע מעבודה זרה. במיוחד נכון הדבר עם הופעתן של הקהילות הנוצריות שהורכבו מיהודים וערלים, והמעבר לא היה כרוך במשיכת עורלה אלא רק בנטישת המצוות. נוצרי מקהילת איגנטיוס באנטיוכיה יכול היה להיות נימול ונזהר מעבודה זרה, אבל מחלל שבת. לפיכך נראה לי לנסח כך את היחסים בין מילה לשבת: ברית מילה היתה סימן זיהוי למוצא אתני של יהודים ומרכיב מרכזי בגיור, ואילו שמירת שבת היתה סימן זיהוי מרכזי להתנהגות יהודית, וחילול שבת – סימן מרכזי להשתמדות.
ס’ שוורץ, ירושלים ושכםSeth Schwartz, “The Hellenization of Jerusalem and Shechem”, M. Goodman (ed.), Jews in a Graeco-Roman World, Oxford 1998, pp. 37-45.
כהן )שעיה), דת אתניות והלניזםS. J. D. Cohen, “Religion, Ethnicity and Hellenism in the Emergence of Jewish Identity in Maccabean Palestine, Religion and Religious Practice in the Seleucid Kingdom”, Per Bible et.al. ed., Studies in Hellenistic Civilization I, Aarhus U. Press, Denmark, 1990, pp. 204-223.
כהן )שעיה), התחלות של יהודיותS. J. D. Cohen, The Beginnings of Jewishness, Boundaries, Varieties, Uncertainties, Berkley 1999.
‘”Those who say they are Jews and are not.” How do you know a Jew in Antiquity when you see one?’, S. J. D. Cohen כהן האומרים שהם יהודים and E. S. Frerichs (eds.), Diasporas in Antiquity, Atlanta, 1993, 1-45.
סמולווד E. Mary Smallwood, The Jews Under Roman Rule, From Pompey to Diocletian, Leiden Brill, 1983.
שטרן, גירושי היהודיםמנחם שטרן, “גירושי היהודים מרומא בזמן העתיק”, ציון מד (תשל”ט), עמ’ 27-1.
M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, with שטרן מחברים
Introductions, Translations and Commentary, 2 volumes, Jerusalem, 1974.
שפר, יודופוביהP. Schäfer, Judeophobia, Attitudes toward the Jews in the Ancient World, Harvard University Press, 1997
גרואן
[i] שינוי זה איפשר גם את המעבר ההפוך מהלני ליהודי, כלומר הגיור, ראו שעיה כהן במאמרו “דת אתניות והלניזם”, וכן בספרו התחלות של יהודיות, בפרק הרביעי, במיוחד עמ’ 139-125.
[ii] משיכת עורלה היתה כרוכה בניתוח שנועד לבטל את ברית המילה.
[iii] ביחס למילה נאמר “וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם” (בראשית יז יא); וגם ביחס לשבת נאמר “וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם” (שמות לא טז-יז).
[iv] על הורציוס ראו שטרן מחברים יוונים ולטיניים, א, עמ’ 326.
[v] על פרסיוס וסנקה והתייחסותם לנרות שבת כאמונה תפלה ושלילית ראו שפר, יודופוביה, 1997 (באנגלית), עמ’ 91-90. למקור מסנקה ראו שטרן, מחברים, א, עמ’ 431; למקור מפרסיוס ראו שם, עמ’ 436.
[vi] קסיוס דיו, היסטוריה של רומא 37, 17, 3 – שטרן, מחברים, ב, עמ’ 351-350.
[vii] על היחס לבית הכנסת כהתאגדות שהתירהּ יוליוס קיסר ראו סמולווד, היהודים תחת שלטון רומא, עמ’ 135-133. שטרן, גירושי היהודים, עמ’ 11-10, כותב זאת: “זכות ההתאגדות היהודית הובטחה על ידי יוליוס קיסר, והיהודים ראו בו את מיטיבם הגדול”. מנגד, גרואן, התפוצה היהודית (עמ’ 26-24) סבור שבית הכנסת מעולם לא הוגדר כקולגיום בחוק, ומעמד היהודים נגזר מכוח שילובם בחברה ברומא.
[viii] ספר מקבים ב’ ו ח-יא (מהד’ שוורץ, 156-153). וראו פטר שפר, יודופוביה, עמ’ 82 והערות 7-5, וכן עמ’ 93. שפר מונה את השבת עם מילה ואיסור אכילת חזיר כסימני זהות בזמן אנטיוכוס אפיפנס.
[ix]תרגמתי על פי שטרן, מחברים, 2, עמ’ 678 (קטע 550). בשער השלישי בספרי אני מביא שבעה מעשי המרה דומים.
[x] הדיאלוג עם טריפון היהודי טז 2, כא 1. יוסטינוס משתמש במונח אות (semeion), ובדומה לזה מוצאים גם באיגרת ברנבא (ט 6) ואצל אב הכנסיה טרטוליאנוס (xiii 4-5), וראו ספרי, מחלל שבת בפרהסיא, עמ’ 481-478.
[xi] כך מסתבר מדברי סולפיקיוס סוורוס, היסטוריוגרף נוצרי מהמאה החמישית; ראו בספרי עמ’ 447-441
[xii] כהן (האומרים שהם יהודים) הוא שהציע סימן פשוט זה. גם סת’ שוורץ (ראו שוורץ ס’, ירושלים ושכם), המצביע על תהליכים יותר מורכבים של שימור ושינוי של זהות בהתיוונותן של ערים, מסכים שההתנהגות הפומבית מסמלת את מה שנתפס כתרבות הרשמית, בשעה שבד בבד ממשיכים לשמור בצינעה על מסורות מקומיות.