מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

מה חזק יותר, כוח העט או כוח החרב?

באחד הימים נשאל הברון רוטשילד מה גדול וחזק יותר? כוח העט או כוח החרב?

השיב הברון: כוח העט גדול יותר! נדהמו שומעיו ושאלוהו: מדוע?

בעט יכול אני לחתום על כל צ’ק ואפילו בסך מליון פראנק. בחרב – לא! הבהיר הברון בחירתו.

(עפ”י מנחם בן אריה מראש פינה, שרשם מפי אברהם שטרן, אסע”י 5049)

לפני שנפוצו ברחבי הארץ מתנ”סים- לנו, ילדי חיפה, היה מרכז פעילות תרבות וחברה מוכר ואהוב: בית ג’יימס דה רוטשילד. ותיקי העיר כינוהו “בית פיק”א”. מכיוון שמאז ומתמיד נמשכתי אל הקסם הטמון בפיצוח רזי עבר, כשבגרתי החלטתי לבדוק את מסתרי מבנה האבן הקסום הנטוע בלב הכרמל המוריק. כך הפכו הברון אדמונד דה רוטשילד, בנו ג’יימס דה רוטשילד, וחברת פיק”א, לעבודת הדיסרטציה הראשונה שלי, שהייתה ועודנה קרובה עד מאד ללבי.

הברון אדמונד דה רוטשילד (1845- 1934), צעיר בניו של מייסד הענף הצרפתי של ‘הרוטשילדים’. נולד בארמון משפחתו המפואר ועתיר שכיות החמדה, שהיה בית-ועד לאדירי החברה, ליד פריס. אמו בטי, אף היא צאצאית המשפחה מהענף הווינאי, עיצבה דרכו. האם הייתה יראת השם, הקפידה במצוות וחנכה ילדיה על ברכי המסורת היהודית. גם אביו לא הסתיר יהדותו ונשא בתפקיד הרם של ראש הקהילה היהודית (הקונסיסטוריה) ומייצגה בפני השלטונות. תמיכה בפעולות ייעודיות להשבחת מצב היהודים לא הייתה זרה להורי אדמונד דה רוטשילד. בהם סיוע ליהודי ירושלים הנזקקים במחצית השנייה של המאה ה19. נוסף על הוריו, השפיע על גיבוש עמדת הברון בשאלות היהודים גם הרב הראשי של צרפת, חובב ציון, צדוק כהן.

כבן נאמן למולדתו, שרת אדמונד דה רוטשילד במשמר הלאומי ואף הגן על פריס במלחמת צרפת-פרוסיה. על שירותו המצטיין זכה במדליה של כבוד.[1] הואיל ואת עסקי המשפחה ניהלו אחיו הבוגרים, מלא אדמונד בן הזקונים עתותיו בתחביבים: איסוף אמנות, מדע הצמחים וחיפושי נפט, משאב עולה בשמי הכלכלה העולמית בשלהי המאה ה19. ב1877 נשא לאשה דודנית מהענף הגרמני של המשפחה, אדלאידה (עדה), שאף היא הייתה נאמנה לדת ומקפידה על אורחותיה. אין תמה איפה, שהאווירה במעונם הייתה אוהדת יהדות ויהודים. זו ניכרה בערנות שפתח הברון לסוגיות שעמדו על סדר היום בעולם היהודי: פני היהודים- לאן? שנות ה80 של המאה ה19 הפכו שאלות אלה למעשיות. זאת, לאור מצבם המחמיר של יהודי רוסיה. מפגשים בין הברון לפעילים למען יישוב הארץ, בהם הרב מוהליבר חובב ציון, ויוסף פיינברג מהמושבה ראשון לציון שזה עתה נוסדה בארץ ישראל, זימנו לאדמונד דה רוטשילד אפיק לפעולה שיש בה ממש.

היש בדברים אלה להסביר את מניעיו ומוטת פעילותו הרחבה בארץ ישראל?

דרכו של הברון בארץ ישראל הייתה “תהלוכה של פרדוקסים רבי הוד”.[2] הברון היה בעת ובעונה אחת אדם מעשי ומשקיע פרגמטי וכן יזם בעל דמיונות. יוזמותיו הכלכליות בארץ ישראל העות’מאנית היו מסע מאתגר אל עולם השאיפות הנשגבות. אלה הביעו משאלת לב שהלבישה את צרכניה העתידיים של תעשייתו שלמת משי ובושם, והשקתה אותם יינות מקומיים שהושמו בבקבוקים שיוצרו במזגגה שהוקמה למטרה זו בחוף טנטורה. תוצרת מפעלי הברון אמורה הייתה לשרת את החברה היהודית הנרקמת בארץ ישראל מחד גיסא, וצרכנים יהודיים אניני טעם בתפוצות הגולה מאידך גיסא. הגם שהברון כשל במרבית יוזמותיו (תעשיית המשי בראש פינה, תעשיית הבושם); הוא לא אמר נואש. עם השתנות הנסיבות הפוליטיות בארץ ישראל, אחרי מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ ע”י הבריטים, נטל בנו ג’יימס את המושכות. כך קמה ב1924 חברה חדשה להתיישבות יהודית, שעמדה בקשרים הן עם שלטונות המנדט ( ומי לא מכיר את כביש 4? תחילתו בהסכם שבין פיק”א והשלטונות…) והן עם הממסד הציוני. שמה: PALESTINE JEWISH COLONIZATION ASSOCIATION – פיק”א. חברה זו המשיכה מקצת מיוזמות העבר ופיתחה אחרות.

על אף החיכוכים, מאבקים והתדיינויות, הברון אדמונד דה רוטשילד עבד בשיתוף פעולה עם הציונים ועם קודמיהם הלאומיים, חובבי ציון. עד כדי כך הכירו לו תודה שב1954 טרחה ממשלת ישראל למלא אחר בקשתו להיקבר עם רעייתו ביום מן הימים בארץ ישראל. כך חולצו עצמותיו ועצמות רעייתו מקברם בפריס, והעלו בספינת חיל הים ארצה. בחיפה התקבלו בצפירות כבוד ומטח תותחים. משם יצאו ארונותיהם בתהלוכה, בואכה רמת הנדיב, מקום קבורתם האחרון. רמה זו שוכנת בלב לבו של המאחז שיסד הברון אדמונד דה רוטשילד בארץ ישראל בשלהי במאה ה19: מושבות השומרון.

אולם, הכנסת הברון לפנתאון מחוללי המפעל הציוני איננה מענה מספק לשאלה דליעל. הברון לא היה דמות סמכותנית בעלת ממון, פילנתרופ עושה חסד, בלבד. ביקוריו בארץ השקעתו בשנות התשעים של המאה ה19 חידדו את ביקורתו על מצבה העלוב. כן סבר, שבשלב זה הסיכוי לקיים בה התיישבות המונים מיהודי רוסיה המוכים היה רחוק ממעשי.[3] יחד עם זאת, הברון לא היה “פלייבוי” תפנוקים משועמם ומתבולל, שחיפש מזור לנפשו. שמא היה הברון קפיטליסט-קולוניאליסט, המתערב ב”אוריינט” כאזרח צרפתי פטריוט? כזה החותר לממש באמצעות ממונו את שאיפותיה הקולוניאליות של מולדתו להרחבת השפעתה באימפריה העות’מאנית המתפוררת?

בחינת המאזנים הכספיים של הברון, ממפעל ההתיישבות בארץ ישראל בשלהי המאה ה19, מלמד על תמונה עסקית תמוהה. הברון השקיע את כספו הפרטי וספג בתמורה הפסדי עתק. ב1900 הוצאו 40 מיליון פראנקים; חצי מיליון פראנקים הפסיד הברון מיוזמה אחת בלבד: היקב בראשון לציון. על פי הסכם עם היקב, אמור הברון לספוג מחצית ההפסדים. אך גם היה מנוע מ…ליטול רווחים.[4] כי כן, הברון השקיע כספי עתק אך לא השתוקק לקיים לעצמו נחלה קולוניאלית מיושבת עובדים אירופיים בלב המזרח. באמצעות מפעלו רצה לקיים מעמד של איכרים יהודיים עצמאיים, יודעי עמל ויעילים, המקפידים על אורחות מסורת יהודית, הרחק מהרדיפות שידעו בארץ מוצאם. ההיו אלה ערכי “הבורגני ההגון” שהנחוהו?

בסיכומו של דבר, המתח הגובר בין הפועלים שבקרב עולי הגל השני של העלייה הלאומית לארץ (“העלייה השנייה”), לאיכרי מושבות הברון, חידד את ההבדלים בהשקפת העולם שהחלו לעצב את החברה הארץ ישראלית. הראשונים תמכו ברוח סוציאליסטית וקולקטיביסטית, והשפעתם החלה לתת אותותיה. ביחד עם סיבות אישיות, וגורמים נוספים, החליט הברון לשנות את גישת הניהול הסמכותנית שלו ופרש מניהול מפעל ההתיישבות בו תמך- לכאורה. בשנת 1900, בתום 8 שנות ניהול ישיר, העביר את ניהול מפעלו לידי ועד משותף לו ולאנשיו, ולאנשי הברון מוריס הירש, מייסד חברת יק”א. גוף זה כונה: “הוועדה הארץ ישראלית” (LA COMMISSION PALESTINIENNE), שבראשה עמד הברון אדמונד דה רוטשילד. ברם, הפעם הזו הסתיר את מעורבותו. מעתה נודע “הנדיב הידוע” כתומך בהתיישבות איכרים בארץ ישראל בכינוייו ולא בשמו המפורש. ביישוב נודעה החברה החדשה בשם: יק”א. אולם, פרשייה זו ראויה לפרק נפרד.[5]


[1]  וראו דן גלעדי, מרדכי נאור, רוטשילד: “אבי היישוב” ומפעלו בארץ ישראל, ירושלים 1982, עמ’ 9- 11.

[2]  שמעון שאמה, בית רוטשילד וארץ ישראל: אדמונד וג’יימס רוטשילד ומפעלם בארץ, ירושלים תש”מ, עמ’ 2.

[3]  שאמה, בית רוטשילד, עמ’ 4-5.

[4] וראו יעקב גולדשטיין ובת-שבע שטרן, “פיק”א- ארגונה ומטרותיה”, קתדרה, 59 (1991), עמ’ 103- 125. וכן  David Druck, Baron Edmond de Rothschild: The Story of a Practical Idealist, New York 1928, p. 139

[5]  גולדשטיין ושטרן, “פיק”א”, עמ’ 104-105.

פרופ' בת־שבע מרגלית שטרן היא מרצה ללימודי האישה והיהדות ולתולדות עם ישראל ועומדת בראש התוכנית ללימודי מגדר ופמיניזם במכון שכטר. פרופ' מרגלית שטרן היא היסטוריונית העוסקת בחקר נשים ביישוב ובראשית המדינה. מחקריה המגוונים עוסקים בתחומי חיים שונים של נשים והם ראו אור בבמות מחקריות בארץ ובעולם. ספרה "מהפכנית: עדה פישמן מימון – סיפור חיים" ראה אור באביב תשע"ח בהוצאת מכון בן גוריון ויד יצחק בן צבי.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    מתעניינים בלימודים במכון שכטר?

    נשמח להיות בקשר. נא השאירו פרטי התקשרות וניצור איתכם קשר בהקדם

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיותתנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.