סוגיא במסכת מגילה ל"א עמוד א' קובעת את קריאות התורה וההפטרה של ראש השנה ויום הכיפורים. אני רוצה להתמקד בשלוש מהן:

1. ביום הראשון של ראש השנה אנו קוראים את בראשית כ"א – על הולדתו של יצחק. לאחר מכן, שרה דורשת מאברהם לגרש "את האמה הזאת ואת בנה" – את הגר וישמעאל – והוא נענה בהיסוס לבקשתה. יצחק הופך לאחד משלושת האבות, וגם ישמעאל הופך לעם חשוב מכיוון שהוא זרעו של אברהם.
2. בהפטרה של היום הראשון (שמואל א', פרקים א'-ב') —  חנה עקרה. היא מתחננת לאלוהים לתת לה בן ומבטיחה להקדישו "לה' כל ימי חייו". אלוהים ממלא את רצונה. היא יולדת את שמואל, משאילו לה' במשכן בשילה כל הימים, והוא בסופו של דבר הופך לנביא שמואל.
3. ביום השני אנו קוראים את סיפור העקדה (בראשית כ"ב). לאחר שאברהם חיכה עד גיל מאה לבן שיירש אותו — ליצחק – ניסה האלהים את אברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה". ברגע האחרון, "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים… ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה… ויקח [אברהם] את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו".

השאלה היא למה? ראש השנה מכונה "היום הרת עולם" — זהו יום הולדתו של העולם – אז למה שלא נקרא את סיפור הבריאה מבראשית פרק א'?! מדוע אנו קוראים את הסיפורים המשפחתיים המסובכים האלה על כמה אבות ואימהות וילדים ספציפיים? ארבע תשובות יש לי בדבר:

תשובה קלאסית אחת היא שראש השנה הוא "יום הזיכרון" ושליש מתפילת מוסף מוקדש ל"זכרונות", פסוקי זיכרון. אכן, שנינו במסכת ראש השנה דף י' עמוד ב':  "תניא: ר' אליעזר… בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה…". בראשית כ"א פותחת בפסוק "וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה' לשרה כאשר דיבר". חנה אומרת (פסוק י"א): "אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתיך…", ובהמשך (פסוק י"ט): "וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכריה ה'". 

יש תשובה קלאסית שנייה: בימים הנוראים אנו מבקשים פעם אחר פעם מן הקב"ה לסלוח לנו "בזכות אבות" או בימינו יש אומרים "בזכות אבות ואימהות". וכך אנו מתפללים  בסוף סדר זכרונות בתפילת מוסף: "כִּי זוֹכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶֽךָ, וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכּוֹר".

ההסבר השלישי קשור למשנה המפורסמת במסכת יומא (ח':ט'), שלקראת יום הכיפורים חייבים אנו לכפר על מצוות בין אדם למקום ועל מצוות בין אדם לחברו. רעיונות אלה גם משתקפים בקריאות הנידונות כאן. בראשית כ"א עוסקת באתגרים של בין אדם לחברו, הדינמיקה המשפחתית המורכבת של אברהם, שרה והגר; יצחק וישמעאל. שמואל א' א'-ב' עוסק הן ביריבות בין חנה ופנינה והן בין אדם למקום — בנדרה של חנה להקדיש את שמואל לאלוהים. ובראשית כ"ב, העקדה, עוסקת בבין אדם למקום – "והאלהים ניסה את אברהם".

לבסוף, כפי שהדגישו הרב סידני גרינברג ואחרים, הקריאות האלו מתמקדות בשלושה נערים צעירים: יצחק, ישמעאל, ושמואל. זה מזכיר לנו את המשנה המפורסמת במסכת סנהדרין (ד':ה') 

"שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא; 

וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא."

עלינו להתייחס לכל ילד ולכל בן-אדם כאילו הוא שווה בערכו לעולם כולו.

כשאנו מאזינים לסיפורים הנצחיים האלה בראש השנה, הבה נחשוב על ארבעת המסרים האלה:

– ה' זוכר כל הנשכחות;

– יהי רצון שה' יסלח לנו בזכות אבותינו ואמותינו;

– עלינו לבקש סליחה מהקב"ה, ממשפחותינו ומידידינו;

– ושנזכור — בעוד מלחמות ממשיכות להשתולל באוקראינה ובמקומות אחרים בעולם — שכל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא!

שנה טובה מעמותות שכטר!