השאלה המעסיקה בימים אלה את העומדים בראשות מפקדת ״אלון״ למאבק בקורונה – פרופ׳ רוני גמזו ותת אלוף ניסן דוידי – היא האם להחיל או לא להחיל סגר על אזרחי ישראל בחגי תשרי הבאים עלינו לטובה. ובאופן לא שגרתי, השאלה המעשית הזאת נבחנת הפעם פחות בהיבטים פרקטיים כמו איך לבצע את הסגר ולמה, ויותר בהיבטים פרוזאיים כמו האם הציבור בכלל יישמע להנחיות והאם בכלל כדאי ללכת לכיוון הזה.

וכך למה?

החודשים שחלפו מאז שפרץ לחיינו נגיף הקורונה לימדו אותנו שההתמודדות עם משברים שכאלה תלויה לא רק ביכולות של מערכת הבריאות והמערכת הכלכלית, אלא גם ברמות האמון במדינה: האמון החברתי – בין אנשים ובין קהילות, והאמון הממסדי – בין אנשים לארגונים ולשלטון.

פרופסור אוסלנר, אחד החוקרים המובילים בעולם בחקר אמון, מגדיר אמון כתפיסה שהאחרים אמינים ואפשר לסמוך עליהם. האתגר הגדול באמון חברתי הוא לתת אמון בשונים ממך, ולאו דווקא בקבוצות ההשתייכות המוכרות והמיידיות. אוסלנר אף פיתח כלי למדידת אמון באמצעות שאלה פשוטה שבה  אנשים מתבקשים לדרג את עמדתם: "האם אתה מאמין שאפשר לסמוך על רוב האנשים, או שאינך יכול להיות זהיר מדי כדי להתמודד עם אנשים?".

התפרצות הקורונה והמשבר הכלכלי שבאו בעקבותיה הכניסו לחיינו הרבה ביטויים של אמון וחוסר אמון בחברה ובמדינה; בין אזרחים למנהיגים ובין קבוצות בחברה הישראלית.

דוגמאות לחוסר אמון פוליטי בין אזרחים למנהיגים לא חסרות: החל משר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן שאירח מניין בביתו, כלה בהפרת הנחיות ליל הסדר בידי כמה מנהיגים ועד לחגיגות פתיחת המחלף באשקלון בהשתתפות השרה מירי רגב.

הדוגמה הבולטת לחוסר אמון חברתי הייתה כשעמוק לתוך הסגר, כשאזרחי ישראל היו ספונים בבתיהם כדי למנוע "הידבקות חברתית", פורסמו התקהלויות בציבור החרדי. הזעם יצא על הציבור החרדי שהואשם כקבוצה שפוגעת במאמץ הכללי למנוע את התפרצות הנגיף. באותה מידה עלתה ביקורת ציבורית על חגיגות של סלבס שלצערנו נערכות מדי שבוע ושנעשות בניגוד להנחיות.

מטבע האדם, התגובה האנושית הבסיסית כאשר החברה כולה נדרשת לעמוד בהנחיות אחידות וכשאנשים תלויים זה בזה כדי להצליח לעמוד במשימה משותפת, היא לבדוק אם אחרים עומדים בהנחיות ומה מעשיהם, כדי לדעת אם אפשר לתת בהם אמון. המשך הפעולה האישית מותנית בפעולות החברתיות של האחרים. כך, מי שלא עומד בדרישה הפשוטה יחסית לעטות מסיכה בציבור ולהקפיד על כללי היגיינה, נתפס במקומות מסוימים כאגואיסט חסר אחריות.

דן אריאלי מסביר את ההיגיון שבאמון ובתלות ההדדית בין אנשים על ידי תיאור של ניסוי חברתי: נניח שנותנים לחמישה אנשים עשרה דולר לכל אחד, ואומרים להם שעליהם להכניס את כספם לסיר משותף שמכפיל את כספם. ביום הראשון כל האנשים שמים את העשרה דולר שלהם, הסיר מייצר מאה דולר, וכל אחד מקבל  בחזרה עשרים דולר. ביום השני אחד האנשים מחליט שלא לשים את העשרים דולר שלו. לאחר שהארבעה האחרים שמים כל אחד את העשרים דולר שלהם, הסיר מייצר 160 דולר, הכסף מתחלק בין כל חמשת המשתתפים, וכל אחד מקבל 32 דולר. ההבדל בין המשתתפים הוא שהמשתתף שלא שם את העשרים דולר שלו בסיר, בעצם הרוויח גם את העשרים דולר שלא הפריש, וגם את ה־ 32 דולר שקיבלו כולם, כך שהוא הרוויח 52 דולר בזמן שהאחרים הרוויחו רק 32 דולר כל אחד. הניסוי הזה ממחיש כיצד נוצר אי־שוויון כאשר רק אחד מהמשתתפים מפר את ההסכם החברתי. האמון בין האנשים נסדק וביום השלישי כבר אף אחד מהמשתתפים לא שם את כספו בסיר.

אם דן אריאלי הדגים איך נסדק אמון ברגע שאחד מהמשתתפים ב"משחק" אינו תורם את חלקו לערכים ולמטרה המשותפת, חוק אקסלרוד מדגים לחיוב כיצד נבנה אמון כתופעה אקספוננציאלית. חוק אקסלרוד (Axelrod's law)  הוא חוק של רשתות חברתיות המנתח את הקפיצה הגדולה באמון בין בני אדם כפונקציה של מספר סבבי התקשורת (איטרציות) ביניהם. הוא קובע כי ככל שבני אדם מדברים ישירות יותר פעמים ובתדירות גבוהה יותר, כך האמון ביניהם גדל.

כך, באופן פרדוקסלי, כדי לעצור מגיפה מלשכפל את עצמה, יש להתרחק מאנשים; אך כדי לחזק אמון, יש לקרב בין אנשים ובין קהילות. ככל שהקשרים ביניהם יהיו חזקים יותר ומבוססי אמון, כך החברה תוכל לפעול יחד כדי לעצור את המגיפה.

מגפת הקורונה משקפת לנו את רמות האמון בחברה שלנו כמאמר המשפט "מה שעובד בשגרה, עובד בחירום". חברה שיש בה שסעים בין קהילות בשגרה, כמו בין הציבור החרדי, הערבי והכללי, תסבול מאותם שסעים גם במצב חירום שדורש התמודדות אחידה של כולם. חברה שבה האמון בפוליטיקאים ובמוסדות נמוך, תתקשה להתמודד עם שמירה אחידה על הנחיות ורגולציה שיאפשרו המשך התנהלות תקינה.

חשוב שנלמד מכך ונשכיל לבנות אמון בימי שגרה: אמון חברתי בין אנשים, אמון חברתי בין קהילות שונות, ואמון בינינו ובין המוסדות והמנהיגים הנבחרים שלנו. אמון חזק יותר יוביל אותנו להיות חברה חזקה יותר שטוב יותר לחיות בה בימים רגילים, ומצליחה לשגשג ולהתמודד עם אתגרים בימי חירום.

המאמר פורסם באתר כלכליסט ב־11 בספטמבר 2020.