יום האישה הבין־לאומי (המצוין מדי שנה ב־8 במארס) חל השנה ביום י"ט באדר – יום פטירתה של פרופ׳ רבקה ש"ץ אופנהיימר – אישה פורצת דרך בחקר מדעי היהדות וספרות המיסטיקה היהודית. לזכרה – ולכבודן של כל הנשים העוסקות בחקר מדעי היהדות לסוגיהם – החלטנו לייחד רשומה למחקר נשי פורץ דרך, ולחוקרת שלא היססה לחלוק על חוקרים גדולים ששמם הלך לפניהם.

פרופ' רבקה ש"ץ אופנהיימר (1927–1992) נולדה בפולין, היגרה בילדותה לברזיל ועלתה ארצה עם הוריה בשנת 1935. היא הייתה תלמידתו הבכירה של חוקר הקבלה הדגול פרופ' גרשם שלום (שלאחרונה הקדשנו לו ולמחקרו רשומה כאן), ולימים מרצה מן המניין בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים.

רבקה ש"ץ החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, וכתבה עבודת דוקטורט בהנחייתו של פרופ' שלום על "יסודותיה הקוויטיסטיים של החסידות".  [קוויטיזם היא שיטה דתית מיסטית שרווחה בימי הביניים המבוססת על שוויון נפש לענייני העולם הזה והיעדר צורך בפעילות אנושית אישית.]

עוד כסטודנטית בחוג למחשבת ישראל היא ערכה את סדרת ההרצאות שהעביר גרשם שלום על "פרשת השבתאות", שבחר בה מכל תלמידיו כמוסרת הנאמנה והמדויקת של דבריו, וכמי שהבינה את כוונתו וירדה לסוף דעתו.

במקביל ללימודיה לתואר מוסמך החלה ללמד בחוג למחשבת ישראל קורסים על השבתאות, ראשית הקבלה והזוהר. בשנת 1967 נתמנתה למרצה בכירה באוניברסיטה, וב־1978 לפרופסור מן המניין בחוג למחשבת ישראל. בנוסף להוראה האקדמית, לימדה בשנות השישים חוג שבועי שהתכנס בביתו של שמואל הוגו ברגמן, בהשתתפות פרופסורים בעלי שם ואנשי רוח ומחקר ידועים ובהם בנימין אופנהיימר (בן זוגה וחוקר מקרא באוניברסיטת תל אביב), האב יוחנן ויינהובן, אברהם כרמל, הצייר יהודה בקון, יהודה הנגבי, אוריאל סימון, אפרים אלימלך אורבך, אברהם שפירא, מוקי צור ועוד.

בתחילת שנות ה־90 היא ניהלה את "פרויקט ספר הזוהר" באוניברסיטה העברית, במטרה להוציא לאור מהדורה ביקורתית של ספר הזוהר ב־43 כרכים, אך המפעל נגנז לאחר מותה.

פרסומיה הראשונים היו בתחום חקר השבתאות והתבססו על עבודת המוסמך שלה "מבוא לכתב היד השבתאי, הפרוש על פרשת לך לך של בן כת המומרים". בהמשך התמקדו מחקריה בעיקר בתחום חקר החסידות, והיא בחרה לכתוב את עבודת הדוקטור בתחום זה.

ספרה הראשון "החסידות כמיסטיקה: יסודות קוויאטיסטיים במחשבה החסידית במאה השמונה־עשרה" (שצילום כריכתו מובא כאן) היה מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה, ונחשב למחקר יסוד בתחום.

ש"ץ אופנהיימר לא היססה לחלוק על חוקריה הגדולים של החסידות, ועשתה זאת טרם הגשת עבודת הדוקטור שלה לשיפוט. בשנת 1960 היא פרסמה מאמר ביקורת על ספרו הידוע של מרטין בובר על החסידות (The origin and meaning of Hasidism)‏ ומאמר נוסף על משנתו בחקר החסידות, ובו חלקה על דרכי החקירה של בובר, על שאלת מהותה של החסידות ועל פרשנות המושג "העבודה בגשמיות". מאמרה זכה לתשובה מבובר עצמו, וכן ממורהּ גרשם שלום.

הדרך שהתוותה ש"ץ אופנהיימר במחקריה על החסידות היא־היא שהתקבלה בסופו של דבר בעולם האקדמי. גם הנחותיו של שלום בקשר לחסידות (שהחסידות לא הייתה זרם שיצר רעיונות חדשים ביהדות, אלא המשך של זרם המיסטיקה הקודם) זכו לביקורת מצדה. היא אומנם ראתה בחסידות תנועת המשך, אך בניגוד לשלום סברה כי מדובר גם בתנועה מקורית, בעלת רעיונות מהפכניים, שהוסוו ונוסחו בלשון קבלית מסורתית.

ש"ץ אופנהיימר ייחדה מזמנה גם לחקר תורת הרב קוק, ואף ביקשה לפרסם מחדש חלק מכתביו. משך שנים למדה בקביעות יחד עם הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב קוק, שאף התיר לה לצלם כתבי יד של אביו שלא פורסמו.

תחום נוסף שחקרה היה רעיון המשיחיות ביהדות, בעיקר בקרב היהודים האנוסים. היא חקרה גם את תורותיהם של המהר"ל מפראג (רבי יהודה ליווא בן בצלאל) והרמח"ל (הרב משה חיים לוצאטו) ופרסמה מאמרים כלליים על המשיחיות.

מפעלה המדעי נגדע בשנת 1992 עם מותה ממחלה קשה. יהי זכרה מבורך.

אוסף הספרים של פרופ' רבקה ש"ץ אופנהיימר, שכלל גם תצלומי כתבי יד בקבלה, בחסידות וכתבים של הרב קוק, הועבר לאוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית.