בשנות השישים של המאה העשרים חשף שלמה דב גויטיין, החוקר הדגול של חברת הגניזה הקהירית, מסמכים מרובים הקשורים לאישה מרשימה ביותר בשם כרימה (יקרה) אך ידועה בשם הכינוי שלה ווחשה (Wuhsha). גויטיין פרסם לא מעט מאמרים על אודותיה במגוון פורומים, הן אקדמיים והן פופולריים. להערכתו, היא האישה המתועדת ביותר באוסף של מסמכי הגניזה, והסיבות לכך מרובות: היא הייתה סוכנת מסחרית ואשת עסקים פעילה ולכן ענייניה רשומים כפי שנהוג אצל הסוחרים. נוסף על כך, היא הייתה מיוחדת במינה ויוצאת דופן, ובמיוחד בתוך חברה ימי ביניימית. מעניין שהשם הפרטי שלה שמופיע ברוב המסמכים הוא שם כינוי בערבית, ווחשה, ומשמעותו פרא אדם או הנחשקת (desirée). וזה סיפורה:

ווחשה אל־דלאלה (סוכנת) הייתה בתו של בנקאי בשם עמאר בן עזרא, וסבה (עזרא) היה ראש הקהילה היהודית באלכסנדריה בסוף המאה ה־11. בשנת 1104 נפטר אביה והשאיר אחריו שלוש בנות ושני בנים, ומשכך היא קיבלה נדוניה סבירה הכוללת תכשיטים בעלי ערך. הגיבורה שלנו גרה בפוסטאט (קהיר העתיקה) והתחתנה עם אריה מסיציליה, שלימים התגרשה ממנו; כחתן הוא הביא עמו מוהר צנוע בסך 10 דינר לצד הבטחה לספק לה עוד 15. נולדה להם בת בשם סית ג’זאל ואנו שומעים עליה לראשונה בשנת 1132 במסמך שבו היא מזוהה כבתה של ווחשה שקונה חצי בית. יש להניח שהיא קיבלה נדוניה מאמה שאפשרה לה לבצע את הקנייה אבל היא לא מוזכרת בכלל בצוואה של ווחשה, שאותה מייד נתאר. 

ראיות לעושרה של הסוכנת נמצאות בכמה מסמכים: מסמך אחד משנת 1098 מציין שהיא לא טרחה להגיע לבית הדין בגלל שהתביעה של קולגה היתה מבוטלת בעיניה; במסמך אחר משנת 1104 אפשר ללמוד על היקף העסקים שלה: היא השקיעה סכום מכובד של כסף וכמות גדולה של סחורה בשותפות עם אחיה ועוד שני גברים, שאחד מהם היה סוחר הודו ידוע ממוצא לובי בשם יוסף אללבדי, דמות שמופיעה במסמכים רבים בשל עסקיו המוצלחים. לדאבונה, אחיה והשותף השלישי נרצחו בעיד’אב הנמצאת בחוף המערבי של ים סוף. הפרקליט שלה תבע את אללבדי מפני שבמשלוח היו לה 22 מטעני גמל (כ־5,000 ק”ג) של מוצרי קוסמטיקה לעור וצבע למשי וצמר, וגם השקעה כספית של 300 דינר. היא דרשה מאללבדי לחלק את מה שנשאר איתה. התביעה נמשכה כשלוש שנים ועירבה את גדולי הקהילה בתהליך. ראש הקהילה תמך בה נגד אללבדי והדיין שעמד לצדו היריב שטען שהיא אינה שותפה חוקית. בתעודות אף ראו בה היורשת של אחיה שנרצח, אך בסופו של דבר היא הפסידה במשפט. למרות זאת, היא לא התרוששה מההפסד והמשיכה לפעול כסוכנת וכמלווה בריבית.

עיון בצוואה שלה מעניק לנו מבט מיוחד לשיקוליה ולאורח חייה: היא הורישה מזומן ודברי ערך לקרוביה, לבית הקברות, ליתומים, לבית הכנסת ולכיסוי חובותיה. היא הורישה לאח אחד 100 דינר, טבעות וחלוק, ולאחות אחת 50 דינר וחלוק אבלות. אחות אחרת קיבלה רק 10 דינר, קרובה אחרת קיבלה 5 דינר וכן בגדים, טבעות ומיטה. היא נתנה לבית הקברות 25 דינר, לבית הכנסת העירקי 25 ולעניים 20. היא דאגה לחינוך בנה, אבו סעד, וציינה שהמורה שלו יקבל משכורת צנועה ושמיכה לשינה כדי שיישאר צמוד אליו. היא השאירה 50 דינר מזומן לסידורי הקבורה שלה, בעוד שהסכום הממוצע לקבורה עמד על 10 דינר: ההוצאות הללו היו עבור ארון מעץ, מי ורדים, תופרת, צדקה, שתי רוחצות, נושאי הארון, קברנים, חזנים, מנהל הלוויה או מקוננת, תכריכים שכללו גלימה מפשתן ומשי, צעיף, תחתונים ומעיל. ניכר שהיא רצתה לעזוב את העולם במלוא הסטייל. בנה היה אמור לקבל את שאר רכושה אבל היא חשבה קדימה, וקבעה שבמקרה שהילד לא יאריך ימים, בצוואה נרשם בדיוק איך לחלק את ירושתו ולמי. נוסף על כך, הודגש שאב הילד, חסון מאשקלון, לא יקבל גרוש, כי התברר שהוא כבר קיבל ממנה הלוואות שהסתכמו ב־80 דינר אך מעולם הוא לא שילם את החוב. 

עוד מתברר כי בתקופה שהסוכנת גרה עם חסון, היא ניהלה רומן ונכנסה להריון מגבר אחר. ווחשה חששה שאם יתגלה דבר הרומן, הילד לא יזכה לשידוך ראוי וכדי להסתיר את הרומן, היא התייעצה עם חברהּ המכובד, החזן, וביקשה את הצעתו כדי להבטיח שחסון אכן יוכר כאב הילד. הפתרון שהוצע היה לתכנן ביקור פתע של שני עדים לחדר השינה שלה, וכך אכן היה. מעניין שאף אחד מהם לא נזף בה או היסס לגשת לדירתה. למרות זאת, התנהגותה לא מצאה חן בעיני נשיא בית הכנסת העיראקי ולכן הוא החליט לבייש אותה בפרהסיה, וגירש אותה מבית הכנסת דווקא ביום הכיפורים! בכל זאת, די אירוני שלאחר מותה, מגלים בצוואתה שבית הכנסת שלו היא השאירה כסף היה אותו המוסד שממנו גורשה. דבר זה אולי מלמד אותנו שהיא השלימה עם הנזיפה או אף להיפך, שלמרות הנידוי, היא ידעה שאת כספה הם לא יסרבו לקבל. 

בתחילה סבר גויטיין שייתכן שווחשה וחסון ניגשו לנוטריון מוסלמי כדי להפוך את הקשר שלהם ללגיטימי יותר מפני שמעולם לא ערכו חופה, אך הוא חזר בו מכיוון שנזכר שאילולא היא הייתה עושה זאת, ע”פ חוקי האסלאם, האלמן חסון היה זוכה לחלק מרכושה לאחר מותה. לכן מעשה זה אינו הגיוני; הרי היא הצהירה בפירוש בצוואה שהוא לא יקבל גרוש.

ווחשה הרשימה את החברה בת־זמנה שבתוכה חיה, בעיקר בגלל ההצלחה שלה בעולם המסחרי. הרכוש שלה היה, בסופו של דבר, פי חמש מגודל הנדוניה שהיא קיבלה מאביה. לאחר גירושיה, היא נשארה רווקה רוב חייה. מתברר שהיא, בעלה והמאהב שלה היו זרים בפוסטאט, ושבאמצעות פרשת אהבה, היא יצרה יורש חוקי. ישנן תעודות מהגניזה השייכות לצאצאיה והם אף מזוהים בגלל הקשר המשפחתי איתה. אפילו בקנה מידה של ימינו, ווחשה אל־דלאלה הייתה אישה מרשימה ביותר בגלל ההצלחה שלה בעולם של גברים ובשל היכולת שלה לתמרן בקרב החברה היהודית של קהיר במאה ה־12.

Reproduced by kind permission of the Syndics of Cambridge University Library.