נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
עשה לך רב
שנה 8, מספר 2
אדר א’ תשפ”ב
מהם המקורות והדרישות ההלכתיות לטהרת המת? (1)
יורה דעה שנ”ב:ד’
מאת הרב דוד גולינקין
שאלה: מהם המקורות לטהרת המת? מהן דרישות ההלכה בעניין זה?
תשובה: שניים מרבותינו הראשונים הדגישו שטהרת המת ושאר ההכנות לקבורה הם בגדר מנהגים. הרמב”ם כותב (הלכות אבל ד’:א’): “מנהג ישראל במתים ובקבורה כך הוא…”.
ספר כל בו (פרובאנס, בסביבות שנת 1300; הלכות אבל, לבוב, תר”ך, פ”ה ע”ג = מהד’ דוד אברהם, חלק ז’, ירושלים, תשס”ב, טור ע”ו) וכן הקטע המקביל בספר ארחות חיים (חלק ב’, מהד’ שלזינגר, ברלין, תרנ”ט, עמ’ 571 בשינויים קטנים) פותחים את דבריהם על טהרת המת במשפט דומה: “וזהו המנהג אשר נהגו בו ישראל במתים ובקבורה…”.
א) תקופת התנאים
ואכן, רחיצת וסיכת המת אינן נזכרות במקרא (ראו דה ווה ברשימת הספרות להלן). מנהגים אלה נזכרים לראשונה אגב אורחא בשני מקורות תנאיים. המקור הראשון הוא משנה שבת כ”ג:ה’:
עושין כל צרכי המת [בשבת], סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיזו בו אבר… (והשוו ציטוט חלקי ברות רבה, פרשה ג’, סימן ב’, דפ’ ווילנא ו’ ע”ב’).
כלומר, ניתן ללמוד ממשנה זאת, שסכין את המת בשמן ומדיחין אותו במים, אבל אין שום פירוט כיצד לעשות זאת. פרופ’ ביכלר הסביר במאמרו בנידון שהסיכה בשמן נועדה לנקות את הגוף מזוהמא, וההדחה באה להדיח את השמן.
המקור השני הוא מסכת שמחות א’:א’-ג’ (מהד’ היגער, עמ’ 98-97):
הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר… אין מזיזין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין מטילין אותו לא על גבי החול ולא על גבי המלח עד שעה שימות…
גם כאן אנו שומעים על הדחת המת בלי שום פירוט כיצד הדבר נעשה.(2)
מכיוון שרחיצת וסיכת המת אינן נזכרות במקרא, נשאלת השאלה מהו המקור למנהגים אלה בתקופת התנאים. סביר להניח שחז”ל הושפעו במקרה זה מהעולם ההלניסטי; גם שם רחצו את המת במים וסכו אותו בשמן המהול בבשמים.(3)
ב) תקופת האמוראים
יש מקור אחד מתקופת האמוראים המזכיר את טהרת המת במפורש.(4) מסופר בויקרא רבה (ל”ד:י’, מהד’ מרגליות, עמ’ תשצ”ד = רות רבה ה’:ט’, ווילנא י’ ע”ב) על ר’ יוחנן (נפטר בשנת 279) וריש לקיש שירדו להתרחץ במרחצאות של טבריה ופגשו בעני אחד שביקש נדבה. הם אמרו: כשנחזור ניתן לך נדבה. כשחזרו, מצאוהו מת. אמרו: הואיל ולא טיפלנו בו בחיים, נטפל בו במותו. “מי מסחין ליה(5) אשכחון חדה כיס דחמש מאה דינרין תלי בצוואריה…”. כלומר, כשרחצוהו מצאו כיס ובו חמש מאות דינרים תלוי בצווארו. גם פה אנו למדים שהיו רוחצים את המת לפני קבורתו, אבל אין אנו שומעים כיצד רחצוהו.
ג) תקופת הגאונים
אין אנו שומעים הרבה על טהרת המת בתקופת הגאונים.(6) אף על פי כן, נשתמרה לנו עדות חשובה של רב שמואל בן חפני גאון (סורא, 1013-997) בפירושו לבראשית נ’:ב’:
וכלל בזה [בפסוק הזה שבו יוסף ציווה על הרופאים לחנוט את אביו] את הזכרת התכריכים, וזה דבר שאין מנוס ממנו בשעה שישנה אפשרות. וכל זה לא יתבצע אלא אחרי הרחיצה והניקוי. ורחיצת המת אין לה שיעור מסוים שממנו אין לגרוע ועליו אין להוסיף — אלא רוחצים ומנקים [את המת], וזה גם כן לפי מידת הצלחתם להשיג מים ובאיזו מידה יש לנקותו, משום התנאים השונים במצב המת. ואם הייתה באחד מהם זוהמה דביקה, דם קרוש — צריך לנקותו במים רותחים וכאמרו (שמואל ב’ כ’:י”ב): “ועמשא מתגולל בדם בתוך המסלה” ואמר (שם): “וישלך עליו בגד”…(7)
לפי פשוטו, הפסוק בבראשית עוסק בחניטה על פי מנהגי מצרים העתיקה ואינו קשור לתכריכין. מצד שני, מכאן אנו למדים שרחיצת המת בתקופת הגאונים אין לה שיעור, ושהדבר היה תלוי ביכולת להשיג מים. כמו כן, אנו למדים שהשתמשו במים רותחים אך ורק כדי לנקות לכלוך דביק או דם קרוש.
ד) תקופת הראשונים
בתקופת הראשונים, נזכרת טהרת המת אגב אורחא אצל רש”י, תוספות והמרדכי,(8) ובצורה מפורטת יותר בשלושה מקורות נוספים:
1) הרמב”ם, כאמור, עסק בענייננו במשנה תורה (הלכות אבל ד’:א’):
מאמצין [= מעצמים] עיניו של מת, ואם נפתח פיו קושרין את לחייו, ופוקקין את נקביו אחר שמדיחין אותן, וסכין אותו במיני בשמים, וגוזזין שערו,(9) ומלבישין אותו תכריכין…
2) הטהרה נרמזת גם בספר חסידים, המיוחס לר’ יהודה החסיד, שנפטר באשכנז בשנת 1217 (מהד’ מרגליות, סימן תק”ס = מהד’ ויסטינצקי, סימן תתרנ”ח):
יש צדיקים שכשמתבקשים למות נוטלים ידיהם ואומרים מזמור “הבו לה’ בני אלים” (תהלים כ”ט)… לכך רוחצים ידיהם, “כל עומת שבא כן ילך” (קהלת ה’:ט”ו) — כשנולד רוחצים אותו, וכשמת רוחצים אותו.
יכול להיות שבעל ספר חסידים התכוון לנטילת הידיים הנזכרת בראשית הסימן, אבל יתכן גם שכוונתו לטהרת המת לאחר מותו.
3) סימן אחר בספר חסידים מזכיר את הטהרה בצורה ברורה יותר (מהד’ מרגליות, סימן תשל”ב = מהד’ ויסטינצקי, סימן ש”ל): “ייזהר אדם הרוחץ את המת שלא יעזוב טינוף על בשרו…”. מקור זה רומז שהרחיצה חייבת להיות יסודית, אבל את פרטי הרחיצה טרם שמענו.
ברם, יש חמישה מקורות עיקריים לטהרת המת בתקופת הראשונים, שניים מאשכנז, שניים מפרובאנס ואחד מספרד:
1) ר’ אלעזר מוורמייזא (נפטר 1236) עוסק בענייננו בספר הרוקח סוף סימן שט”ז, שם הוא מביא את המנהג בשם “ספר הכבוד” של רבו, ר’ יהודה החסיד הנ”ל:
מביאין מים ומחממין אותן, ומרחיצין כל גופו ואיבריו ופניו וראשו. ואחר כך לוקחין ביצים ויין (10) וטורפים יחד מעורבין ומרחיצין ראשו.
לאחר מכן יש תיאור מפורט של התכריכין ובעל הרוקח מסיים: “נעתק מספר הכבוד שיסד האיש הגדול ר’ יהודה חסיד זצ”ל”.
מקור זה הוא הראשון לפרט את סדר הטהרה: מים חמים, רחיצת כל הגוף הפנים והראש, ורחיצת הראש בביצים ויין מעורבים. מקור זה צוטט לאחר מכן במאה התשע-עשרה על ידי הרב אברהם דנציג בחכמת אדם קנ”ז:ח’.
2) ספר ארחות חיים “ואחיו” ספר כל בו (פרובאנס, בסביבות שנת 1300), שצוטטו כבר לעיל, עוסקים בענייננו בהלכות אבל. והרי הנוסח בארחות חיים:
והמנהג שנהגו ישראל במתים ובקבורה… ומדיחין אותו כדי להעביר זוהמתו שלא יקוצו העם בטלטולו. וטחין ראשו בביצים טרופין בקליפתן. וזה המנהג קדום לסימן, לפי שהיו מוליכין אותו חוץ לעיר ליקבר וכדי שיכירו הקוברין שהוא ישראל עשו בו סימן זה. והטעם בביצים, שגלגל הוא שחוזר בעולם. ואחר ההדחה פוקקין את נקביו ומלבישין אותו תכריכין תפורין של פשתן לבנים…
בדומה לספר הרוקח, גם כאן אנו שומעים על הדחת המת במים כדי להעביר את הזוהמא ועל טיחת הראש בביצים טרופות. בעל ארחות חיים אף מוסיף טעמים לטיחת הביצים, הראשון דחוק למדי והשני סביר יותר. תיאור זה צוטט לאחר מכן על ידי ר’ משה איסרליש בדרכי משה ליורה דעה סימן שנ”ב בשם ספר כל בו, ובקיצור נמרץ ברמ”א לשלחן ערוך שם, סעיף ד’.
3) במקום אחר בספר ארחות חיים (וספר כל בו) יש אזכור נוסף של ענייננו. שם מדובר במנהג נרבונא שמותר ליהודים לטלטל מתים לקבורה אפילו ביום טוב ראשון:
וכן רוחצין אותו… ולחמם המים לרחיצה גם כן מותר, שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי [=גם] שלא לצורך, והוא דאיכא [=שיש] צורך יום טוב או צורך מצווה. והא איכא [=והרי יש] דעיקר מנהג הרחיצה מקדם הוא לכבוד המת, שלא יקוצו העם בריחו ויימנעו מלהביאו, ולפיכך נהגו לנקותו ולטהרו מכל טינוף… (ארחות חיים, חלק א’, פירינצי, 1750, הלכות יום טוב, סוף סימן כ”ה, פ”ו ע”ב-ע”ג = כל בו, מהד’ לבוב, תר”ך, הלכות יום טוב, סימן נ”ח, י”ט ע”א-ע”ב = מהד’ דוד אברהם, חלק ג’, טור רצ”ד. דבריהם מובאים באופן חלקי בבית יוסף ודרכי משה הארוך לטור אורח חיים סימן תקכ”ו).
ההסבר לטהרה ומטרתה בקטע זה דומים לאלה שבקטע הקודם. החידוש הוא שלמרות שסברו בפרובאנס שהטהרה היא “מנהג”, בכל זאת התירו לחמם מים עבורה ביום טוב משום כבוד המת.
4) המקור הרביעי מתקופת הראשונים הוא צוואת ר’ אליעזר הלוי. הוא נפטר במגנצא בשנת 1357 והשאיר אחריו “צוואה מוסרית” ששם ציווה לבניו כיצד לטהרו:
בקשתי מאד מאד שיטהרוני במתון ובטהרה ובנקיות בין אצבעות ידיים ורגלים ובין האחור. ויחופו ראשי ויסרקוני במסרק כדרך החיים, וייטלו ציפורניי ידיי ורגליי כדי שאבא טהור ונקי למנוחה, כמו שהלכתי לבית הכנסת בכל שבת בחפיפה ובנטילת ציפורניים ובסריקה ובבדיקת נקבים. כן יעשו לי גם למנוחת עולמים. ויתנו לעני שכר טוב שיעשה לי כל זה במתון בלא חיפזון אם קשה למטהרים לעשות (ישראל אברהמס, עורך, צוואות גאוני ישראל, חלק ב’, פילדלפיה, תרפ”ז, עמ’ 217).
פיסקא זאת הועתקה לאחר מכן בשו”ת בנימין זאב של ר’ בנימין זאב מארטא, סימן ר”ד, שנדפס בוויניציאה בשנת 1539, ומשם בדרכי משה ובשלחן ערוך הנ”ל.
מקור זה הוא הראשון להזכיר מנהגים שמופיעים לאחר מכן באופן קבוע: חפיפת הראש, סריקה במסרק ונטילת הציפורניים, והוא הראשון שאולי מרמז על “בדיקה פנימית”, מנהג שהתקבל לאחר מכן בחוגים מסוימים כפי שנראה להלן.
5) המקור החמישי לטהרת המת שהשפיע רבות על סדר הטהרה עד עצם היום הזה הוא חיבור מיוחד במינו המכונה (א) “פרק משנת המת”, שנכתב ככל הנראה על ידי המקובל יוסף דילה ריינה שחי בספרד סמוך לגירוש.(11) חיבור זה התגלגל לאחר מכן לארבעה חיבורים נוספים: (ב) “ענין רחיצת המת”; (ג) “סדר רחיצה גדולה שתיקן הלל הזקן”; (ד) “סוד רחיצה גדולה שתיקן הלל הזקן”; (ה) “סדר רחיצת המת על דרך הלל הזקן ע”ה”.(12) חלקים מחיבורים אלה חדרו לספרים פופולריים כגון “מעבר יבק” של ר’ אהרן ברכיה ממודינה ולחם הפנים על יורה דעה,(13) ומשם השפיעו על רוב הספרים העוסקים בהלכות אבלות וטהרת המת עד היום הזה.(14) יש שינויים רבים בין חמשת הנוסחים הנ”ל, אבל בכולם יש סידרה של רחיצות רבות של המת (עד 42 רחיצות בנוסח ד’!) המלווה באמירת מינימום של עשר ברכות מיוחדות בשם ומלכות (כך!). כמו כן, בכל רחיצה משתמשים במים חמים או פושרים או קרים, לסירוגין, ובחלקן מערבבים במים נתר או בורית או עלי הדס.
ה) תקופת האחרונים
האחרונים, כאמור, הושפעו מאד מחמשת החיבורים הנ”ל. אף על פי כן, הם הוסיפו נופך משלהם. הם קובעים שלאחר הרחיצה הפרטנית של הגוף יש לזרוק ט’ קבים [=11 עד 12.5 ליטרים] של מים קרים על המת וזהו “עיקר הטהרה”.(15) אולם “עיקר” זה חסר מרוב המקורות הנ”ל. הוא מופיע רק בנוסחים ג’ ד’ וה’ של “פרק משנת המת” (בניהו, עמ’ שמ”ד, שמ”ט, שנ”א). בנוסח ג’ נאמר בסוף סדר הרחיצה:
ומושיבין אותו וזורקין על כל גופו מים הרבה ביחד ואומרים: “וזרקתי עליכם מים טהורים” (יחזקאל ל”ו:כ”ה) … ונאמר: “כי ביום הזה יכפר עליכם” (ויקרא ט”ז:ל’)…
בנוסח ד’ נאמר בסוף סוד הרחיצה:
אחר כך ייקח הכלי של טבילה הגדול שהוא כלי מ”ב [= כלי מספר 42] עם מים בלבד שיעור ט’ קבין וישליכו המים עליו ויטבילו אותו וזו היא טבילתו. ויאמר: “אם רחץ ה’ צואת בנות ציון ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בער” (ישעיהו ד’:ד’)’.
ובנוסח ה’ נאמר בסוף סדר הרחיצה:
יזרוק עליו כלי מים קרים גדול מראשו ועד רגלו ויאמר: “וזרקתי עליכם מים טהורים (יחזקאל ל”ו:כ”ה)… “וסר עונך וחטאתך תכופר” (ישעיהו ו’:ז’).
ברור מהשוואת הנוסחים האלה שלכתחילה זרקו הרבה מים על המת בלי שיעור קבוע. הדרישה לט’ קבין בנוסח ד’ נבעה כנראה מניסיון לחקות את הרחיצה לבעל קרי שנעשתה בשיעור מינימלי של תשעה קבין של מים.(16) אבל קשה לרדת לסוף דעתם. הרי תשעה קבין של מים נועדו לטהר בעל קרי מטומאתו. כלום אפשר לטהר את המת מטומאתו!? ככל הנראה המושג “טהרה” הוביל לאסוציאציה עם טהרת הבעל קרי. בכל אופן, אין כאן “עיקר הטהרה” אלא מנהג מאוחר מהמאות השבע-עשרה – שמונה-עשרה.
כמו כן, הרבה אחרונים דורשים “בדיקה פנימית” של הגוף. והרי לדוגמא תיאורו של הרב טוקיצינסקי (גשר החיים, עמ’ צ”ז) הנחשב היום כפוסק אחרון בענייני אבלות בארץ:
אחרי הרחיצה והשפשוף – מתחילין בהבדיקה והרחיצה הפנימית: כשהוא [=המת] שוכב על צדו, משפשף הרוחץ את אצבעותיו שלו בבורית ובודק באצבעותיו בפי הטבעת של המת, ומנקה שם עד כמה שאפשר (אחרי הפטירה נפתח הסתום ונקל לנקותו שם) ושופך מים בפי הטבעת ונותן אל תוכו כיס של בד מלא חתיכות בורית. אחד מהרוחצים מחזיק בפי הטבעת שלא יצא המים, והשני משפשף באצבעותיו בפנים על ידי כיס הבורית, וגם ממעך על הבטן כדי שישופשפו הקרביים וינוקו. אחר כך פותח את פי הטבעת ויוצאים המים עם כיס הבורית. ושופך שוב מים לשם ורואה אם המים יוצאים זכים ונקיים בלא מראה ובלא שום ריח — הרי זה מספיק. ואם לאו מוסיף לנקות ולשפשף, וכל זמן שהמים היוצאים מקרבו הם בלתי נקיים או שיש להם ריח — חוזרים ונותנים את כיס הבורית והמים אל תוכו ומשפשפים שוב, וחוזרים כמה פעמים עד שיצאו המים מקרבו בלי מראה וריח. פעמים יש שהבדיקה קשה וממושכה, וחוזרת חלילה הרבה פעמים עד שסוף סוף יוצאים המים זכים. כשהבדיקה קשה מהפכין אותו על צד השני וחוזרים ונותנים המים והבורית פעמים אחדות, ואם גם זה לא הועיל חוזר להשכיבו שוב על צדו הראשון וחוזרים החלילה.
מנהג מוזר זה נרמז אולי בצוואת ר’ אליעזר הלוי הנ”ל, אבל הוא לא נזכר במפורש באף אחד מהמקורות הנ”ל. יתר על כן, הוא מנוגד לעיקרון ההלכתי החשוב של “כבוד המת” ויש בו חשש לעבירה על האיסור של ניוול המת. ואכן הרב אברהם דנציג כבר התנגד למנהג מעין זה בתחילת המאה התשע-עשרה:
ונראה לי עוד שינקו פי הטבעת היטיב… ומה שאמרו שצריכין לדחוק אותו שיוציא ריעי, זה לא נזכר בשום ספר לעשות והוא דעת חיצונית ואין לו שורש, וכבוד המת הוא מוזכר בתורה ובש”ס וכל הפוסקים ולכן יהיו נזהרים בזה…(17)
לפיכך, אסור לנהוג על פי מנהג מאוחר זה, ודי בניקוי פי הטבעת וכפי שהמליץ הרב דנציג.
ו) הלכה למעשה
נראה בעליל מכל המקורות הנ”ל שההלכה דורשת “הדחת המת” ותו לא. אין שום מקור תלמודי או גאוני המסביר כיצד מטהרים את המת. בתקופת הראשונים התחילו להוסיף מנהגים נוספים, כגון טיחת הראש בתערובת של ביצים ויין או סריקת השער ונטילת הציפורניים. החל מהמאה החמש-עשרה פיתחו המקובלים סדר רחיצה מפותח ומסובך הכולל רחיצות רבות, ברכות, פסוקים וחומרי ניקוי שונים. לבסוף, האחרונים הוסיפו את הדרישה של “עיקר הטהרה” בתשעה קבין ואת המנהג המוזר של בדיקה פנימית.
נראה אפוא שצריכים ל”חדש ימינו כקדם” ו”להחזיר עטרה ליושנה” (יומא ס”ט ע”ב) ולאמץ סדר טהרה פשוט ומכובד.(18) המטרה צריכה להיות “לרחוץ כל גופו ואיבריו ופניו וראשו” (ספר הרוקח), כדי “שלא לעזוב טינוף על בשרו” (ספר חסידים). הרשימה הבאה איננה ממצה. לפרטים נוספים יש לעיין בסדרי טהרה מפורטים כגון אלה של הרבנים גולדין, לם, גודמן, ווייס וקלמן:
ומי יתן ו”בלע המוות לנצח ומחה ה’ אלהים דמעה מעל כל פנים” (ישעיהו כ”ה:ח’).(20)
דוד גולינקין
ירושלים עיר הקודש
ג’ אדר א’ תשפ”ב
הערות
ספרות
אברהם – הרב דוד אברהם, ספר כל בו, חלק שביעי, ירושלים, תשס”ב, טורים ע”ו-ע”ח בהערות
אייזנשטיין — J.D. Eisenstein, The Jewish Encyclopedia, Vol. XI, p. 668
אליאב – פרופ’ ירון צבי אליאב, מטוב טבריה 10 (אייר תשנ”ה), עמ’ 25-24
ביכלר — אברהם ביכלר, “פירוש המשנה שבת פרק כ”ג, ה’ עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו”, ספר היובל לפרופיסור שמואל קרויס, ירושלים, תרצ”ז, עמ’ 54-36, עם סיכום בעמ’ 48.
בלימנר — Hugo Blumner, The Home Life of the Ancient Greeks, London, Paris and Melbourne, 1893, p. 245
בניהו — מאיר בניהו, מעמדות ומושבות, ספר הזכרון להרב יצחק נסים, סדר שישי, ירושלים, תשמ”ה
ברגמן — משה ברגמן, זיבולא בתרייתא גחש”א, מנהגי ירושלים משעת גסיסה עד אחר הקבורה, ירושלים, תש”א
גודמן — Rabbi Arnold Goodman, A Plain Pine Box, New York, 1981, pp. 74-77
גולדין – Hyman Goldin, Hamadrikh: The Rabbi’s Guide, revised edition, New York, 1956, pp. 118-122 (Hebrew and English)
גינצבורג — הרב לוי גינצבורג, פירושים וחדושים בירושלמי, חלק ג’, ניו יורק, תש”א, עמ’ 65-64
גרינוואלד – הרב יקותיאל גרינוואלד, כל בו על אבלות, ירושלים-ניו יורק, תשל”ג, עמ’ 86
דה ווה — Roland de Vaux, Ancient Israel, Vol. 1, New York and Toronto, 1965, p. 56 and.
דנציג – הרב אברהם דנציג, חכמת אדם, הנהגת חברא קדישא (בסוף הספר) סעיף ז’
הופמן – הרב דוד צבי הופמן, מלמד להועיל, חלק ב’, פרנקפורט ען מיין, תרפ”ז, סימן ק”י
הירשמן – פרופ’ מנחם הירשמן, מדרש קהלת רבה א’-ו’, ירושלים, תשע”ז, עמ’ 341
ווייס — R. Abner Weiss, Death and Bereavement: A Halakhic Guide, New York and Hoboken, 1991, pp. 55-59, 210-214
טוקצינסקי – הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, גשר החיים, מהד’ ב’, ירושלים, תש”ך, עמ’ צ”ד-ק’
לאנדסהוטה — אליעזר לאנדסהוטה, סדר בקור חולים מעבר יבק וספר החיים, בערלין, תרכ”ז, עמ’ XXXIII
ליברמן – הרב פרופ’ שאול ליברמן, הערות לויקרא רבה, מהד’ ראובן מרגליות, מהד’ ג’, ניו יורק וירושלים, תשנ”ג, עמ’ תתפ”ב
לם — R. Maurice Lamm, The Jewish Way in Death and Mourning, New York, 1969, pp. 242-245
מעבר יבק – הרב אהרן ברכיה ממודינא, ספר מעבר יבק, ווילנא, תרנ”ו
סדר רחיצת המת — סדר רחיצת המת כפי מנהג ק”ק ספרדים שארית ישראל בנו יארק, נו יארק, 1913
סייפרט — Oskar Seyffert, A Dictionary of Classical Antiquities, 1891, pp. 101, 103
סמית — William Smith, Dictionary of Greek and Roman Antiquities, Second Edition, London, 1865, pp. 554, 558
פלדר — R. Aaron Felder, Yesodei Smochos, revised edition, New York, 1976, pp. 29-31
פערלעס — J. Perles, MGWJ 10 (1861), p. 353
קלמן – Rabbi Stuart Kelman, Chesed Shel Emet: The Truest Act of Kindness, Berkeley, California, 2000; third edition with Dan Fandel, 2013
רבינוביץ — R. Tzvi Rabinowicz, A Guide to Life, Northvale, New Jersey, 1989, p. 29.
הרב פרופ' דוד גולינקין נולד וגדל באזור ושינגטון, בירת ארה"ב. הוא עלה ארצה בשנת 1972 וקיבל תואר ראשון בתולדות עם ישראל מהאוניברסיטה העברית יחד עם שתי תעודות הוראה, אחת לארץ ואחת לתפוצות. לאחר מכן, הוא הוסמך לרבנות על ידי בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS), שם גם קיבל תואר שני ושלישי בתלמוד.
פרופ' גולינקין הינו נשיא שוחרי עמותות שכטר, נשיא מכון שכטר למדעי היהדות בדימוס, וכן פרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר בירושלים. הוא שימש יו"ר ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל במשך כעשרים שנה. הוא המייסד והמנהל של המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר, שנוסד על מנת לפרסם ספריה של חומר הלכתי שימושי לארץ ולתפוצות. הוא המנהל של המרכז לחקר האשה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האשה בהלכה וכן תשובות וספרי הלכה שנכתבו על ידי נשים. הוא המייסד והמנהל של מפעל המדרש שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם סדרה של מהדורות מדעיות של מדרשים.
ביוני ,2014 נבחר הרב גולינקין על ידי הג'רוזלם פוסט כאחד מחמישים היהודים המשפיעים ביותר בעולם. במאי 2019 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS). בנובמבר 2022 הוענק לו פרס "בוני ציון" מטעם ארגון "נפש בנפש" בתחום החינוך. פרופ' גולינקין הוא המחבר או העורך של 62 ספרים העוסקים בהלכה, תלמוד, מדרש ותפילה, וכן מאות מאמרים ושו"ת.
טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.