עשה לך רב

שנה ב’, מספר 8

תמוז תשע”ו

אורח חיים תקנ”א ב

שאלה:
האם מותר לבצע שיפוצים או לבנות בנין חדש מראש חודש אב ועד תשעה באב? האם זה משנה אם מדובר בבית ספר, בית מדרש או בית כנסת?

תשובה:

לפני שאשיב, ברצוני להדגיש את החשיבות של הלכות תשעה באב. מצד אחד, אני סבור שזה חשוב מאד לצום בתשעה באב ולזכור את חרבן בית המקדש בימינו, גם לאחר קום המדינה ואיחוד ירושלים. את הנימוקים לכך הסברתי בשתי תשובות אחרות ולכן לא אחזור עליהן כעת.(1) מצד שני, יש הרבה חומרות הקשורות לתקופת “בין המצרים”, בין שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, שנוספו בימי הביניים על ידי “אבלי ציון” וחכמי אשכנז שאין להן שום בסיס תלמודי ושלדעתי אין סיבה לקיימן.(2) השאלה שלך היא מקרה ביניים – יש בסיס תלמודי מסוים לא לבנות ולא לשפץ בין ראש חודש אב ותשעה באב, אבל המקורות אינם חד-משמעיים וחלק מגדולי הפוסקים התעלמו מהם.

א) מיעוט בנייה לאחר שלוש-עשרה תעניות על גשמים

על מנת להשיב על שאלתך על תשעה באב, עלינו לעיין קודם כל בעניין אחר. לפי המשנה במסכת תענית (א’:ד’-ו’), אם לא ירדו גשמים עד י”ז במרחשוון, היחידים היו מתענים שלוש תעניות. אם לא ירדו גשמים עד ראש חודש כסלו, בית הדין היה גוזר עד שלוש סדרות של תעניות ציבור — שלוש, שלוש, ושבע — סך הכל שלוש-עשרה תעניות ציבור. המשנה ממשיכה (משנה תענית א’:ז = בבלי תענית י”ב ע”ב):

עברו אלו [= י”ג תעניות ציבור] ולא נענו, ממעטין במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין ובשאילת שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום…

התלמוד הבבלי פירש (תענית י”ד ע”ב = מגילה ה’ ע”ב):

תנא: ‘בבנין’ – בנין של שמחה, ‘נטיעה’ – נטיעה של שמחה. אי זהו בנין של שמחה? זה הבונה בית חתנות לבנו…

המיוחס לרש”י למסכת תענית מפרש: “בית חתנות – לעשות חופתו” אבל זה, ככל הנראה, אינו מדויק. הביטוי “בית חתנות לבנו” מופיע גם במשנה בבא בתרא ו’:ד’ (= בבלי בבא בתרא צ”ח ע”ב) ושם מפרש הרשב”ם: “שלקח אשה, ודרך האב לעשות לבנו יציע קטן סמוך לביתו [כלומר, עבור הבן ואשתו]”. “יציע” הוא בנין קטן סמוך לבית (משנה בבא בתרא ד’:א). אם כן, לפי הברייתא שלנו, ממעטין בבנין של שמחה, כלומר, אב אינו בונה בית קטן עבור בנו וכלתו על יד הבית שלו.

גם התלמוד הירושלמי הדגיש שהמשנה עוסקת בבנין של שמחה (ירושלמי תעניות א’:ח’; כ”י ליידן, מהד’ האקדמיה, טור 710; דפ’ ויניציאה ס”ד ע”ד; דפ’ ווילנא ז’ ע”א-ע”ב ):

אמר רבי יהושע בן לוי: הדא דת אמר [= הדא דאת אמר, זהו שאתה אומר] בבניין של שמחה, אבל אם היה כותלו גוהה [= נוטה (3)] סותרו ובונהו. שמואל אמר: כותלא דגנאי ביה [באופן מילולי: כותל שישן בו].

הביטוי המודגש סתום. בעל פני משה פירש ששמואל התכוון ל”כותל של הבית שישן ודר בו… ולאפוקי [=ולהוציא] אם יש לו בית לדור בו, ורוצה לתקן בית אחר שלו”. כלומר, אם מדובר בבית שהוא ישן ודר בו, אז התירו את תיקון הכותל הגוהה, אבל אם יש לו בית אחר לדור בו, אסור. זהו פירוש בעייתי משלוש סיבות. ראשית כל, רוב היהודים בתקופת התלמוד היו עניים למדי; קשה להאמין ששמואל עוסק ביהודי בעל שני בתים. כמו כן, קשה להאמין ששמואל שחי בבבל בדור הראשון של אמוראים בא לפרש את דברי ר’ יהושע בן לוי שחי בארץ ישראל באותה תקופה. אכן, התלמוד הבבלי רואה בהם חכמים בעלי מעמד שווה (ראו עירובין פ”ב ע”א למעלה). לבסוף, שמואל לא אמר “כותל [של הבית] שישן בו” אלא “כותל שישן בו”, ובני אדם בדרך כלל לא ישנים בתוך כותל! לכאורה היה אפשר לשער שמדובר ב”כותל שישן בו” ממש — לכתלים הרחבים מימי קדם שאנשים גרו בתוכם, כגון החומה החיצונית של מצדה, אבל זה עדיין לא פותר את שתי הבעיות הראשונות.

ולכן נראה שנפל שיבוש קטן בנוסח של הירושלמי, וכרגיל באלפי מקומות בירושלמי. “גנון” בתלמוד הירושלמי פירושו בשלושה מקומות “חופה”. פרופ’ שאול ליברמן – שידע את התלמוד הירושלמי בעל פה — תיקן את הטקסט שלנו בלי להעיר על כך: “כותלא דגנוניה, כותל חופתו, בימים שאסרו בניין של שמחה”. אכן, גירסא זאת נרמזת בשלושה מקומות.(4) לפי הגירסא “דגנוניה”, שהיא כנראה הנכונה, שמואל הבבלי לא בא לפרש את דברי רבי יהושע בן לוי שהיה בן זמנו בארץ ישראל, אלא הם אמרו דבר דומה במילים אחרות: ר’ יהושע בן לוי – בבניין של שמחה; שמואל – כותל חופתו.

גדולי הפוסקים – הרי”ף, הרמב”ם, הרא”ש, הטור, והשלחן ערוך (5) — פסקו על פי הבבלי והירושלמי שאסור לבנות בנין של שמחה בשנת בצורת לאחר שעברו י”ג תעניות ציבור, אבל מותר לסתור ולבנות כותל של בית העומד ליפול.

מאידך, רב האי גאון (נפטר 1038) חידש כמה דברים בנדון. הוא פסק שכשם שמשא ומתן של רשות אסור אם הוא של שמחה, אף בנין ונטיעת אירוסין ונישואין של רשות אסורים בשל שמחה, “אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אשה ובנים, הא ודאי של מצווה היא ואף על פי שהוא שמחה — מותר” (אוצר הגאונים לתענית, חלק התשובות, סימן מ’ = הר”ן על הרי”ף הנ”ל, סוף פרק א’ דתענית, ה’ ע”ב). כלומר, רב האי גאון מחמיר בדבר אחד ומקל בדבר אחד. הוא מחמיר בכך שהוא אוסר על בנין אירוסין ונישואין של רשות אם הוא של שמחה, והוא מקל בכך שאם אותו בנין הוא של מצווה – שאין לו בית חתנות בכלל ואין לו אשה ובנים — מותר לו לבנות אף על פי שהוא של שמחה.

יש להדגיש שכל המקורות הנ”ל אינם עוסקים בתקופה שבין ראש חודש אב ותשעה באב בכלל; אנו הבאנו אותם על מנת להבין את דברי הרמב”ן ואחרים שנביא בהמשך.

ב) מיעוט בנייה מראש חודש אב ועד תשעה באב

המקור שלכאורה אוסר בנייה מתחילת חודש אב הוא ברייתא ביבמות מ”ג ע”א (וכן בע”ב):

…דתנן [=שלמדנו במשנה תענית ד’:ז’]: שבת שחל תשעה באב בתוכה אסור לספר ולכבס, ובחמישי מותר מפני כבוד השבת;

ותניא [=ולמדנו בברייתא]: קודם הזמן הזה העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן,מלבנות ולנטוע, ומארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין.

כלומר, לפי אותה ברייתא, העם נהג לא לבנות ולנטוע קודם “שבת שחל תשעה באב בתוכה”. התלמוד אינו מגדיר מהו “קודם הזמן הזה”, אבל הרמב”ן פירש (תורת האדם, מהד’ שעוועל, עמ’ רמ”ד; ומשם בטור אורח חיים, תחילת סימן תקנ”א): “כלומר, מראש חודש עד התענית”. יש להניח שזה נכון, על פי המשנה הידועה במסכת תענית (ד’:ו’ = דף כ”ו ע”ב; והשוו כ”ט סוף ע”א): “משנכנס אב ממעטין בשמחה”.

אולם אף על פי שיש כאן ברייתא מפורשת במסכת יבמות, רבים וטובים כבר הדגישו שהרי”ף, הרמב”ם, והרא”ש – שלושת הפוסקים החשובים ביותר על פי הגדרת הרב יוסף קארו במבוא לבית יוסף — עברו עליה בשתיקה ולא הביאוה להלכה (ראו בית יוסף לטור אורח חיים תקנ”א, ד”ה ונראה, בארבעה טורים השלם, עמ’ רכ”ג; וערוך השלחן אורח חיים תקנ”א:ב’). יתכן שהם לא פסקו כך מכיוון שזה מוצג בברייתא כמנהג של העם ולא כפסק הלכה של התנאים (וראו על כך להלן).

הרמב”ן – שנטה להחמיר בענייני תשעה באב (6) — הוא כנראה הראשון שהחמיר בעניין הבנייה מראש חודש אב ואילך הלכה למעשה בספרו הנ”ל (תורת האדם, עמ’ רמ”ד). לאחר שהוא מביא את הברייתא הנ”ל מבבלי יבמות הוא כותב:

ירושלמי: … אמר ר’ יהושע בן לוי: הא דאיתמר [=הא דאת אמר] בבנין של שמחה, אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו.

לכאורה הרמב”ן מצטט מירושלמי תעניות פרק א’ שאנו צטטנו לעיל בסעיף א’, העוסק במנהגי אבלות אחרי י”ג תעניות, אבל אין זה הגיוני כי הרמב”ן עוסק כאן במנהגי אבלות לפני תשעה באב. אכן, הרב יוסף קארו כבר הדגיש (בית יוסף לאורח חיים תקנ”א, ד”ה וקאמר בירושלמי) שהרמב”ן מצטט מקטע זהה המופיע בירושלמי תעניות פרק ד’ (כ”י ליידן, מהד’ האקדמיה, טור 736 = דפ’ וויניציאה ד’:ט’, ס”ט ע”ב = דפ’ ווילנא, ד’:ו’, כ”ה ע”ב). שם המשנה אומרת “משנכנס אב ממעטין בשמחה” והגמרא מצטטת את ר’ יהושע בן לוי כנ”ל. כלומר, הרמב”ן קישר בין שלושה מקורות: המנהג של העם למעט בבנייה קודם תשעה באב בבבלי יבמות, המאמר במשנה תענית פרק ד’ “משנכנס אב ממעטין בשמחה”, ודברי הירושלמי על אותה משנה שאסור לבנות בנין של שמחה אבל מותר לסתור כותל שעומד ליפול ולבנות אותו מחדש.

מן הרמב”ן ההלכה הזאת נכנסה לטור – ורוב דברי הטור על אבלות מבוססים על תורת האדם להרמב”ן (7) – והוא הכניס לדיון את המקורות הנ”ל בסעיף א’ מבבלי תענית ומגילה. משם ההלכה עברה לר’ יוסף קארו שפסק בשלחן ערוך אורח חיים תקנ”א:ב’:

מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ובמתן ובבנין של שמחה כגון בית חתנות לבנו… ואם היה כותלו נוטה ליפול, אף על פי שהוא של שמחה, מותר לבנות.

אולם, לפני שנמשיך יש להדגיש שדברי ר’ יהושע בן לוי ושמואל בירושלמי תעניות פרק ד’אינם אלא העברה מפרק א’ וכרגיל בירושלמי,(8) ואין להם שום מובן בהקשרם המשני. שנינו במשנה שם (ד’:ו’-ז’): “משנכנס אב ממעטין בשמחה, שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס…”. על זה נאמר בירושלמי תעניות פרק ד’ כנ”ל: “אמר רבי יהושע בן לוי: הדא דאת אמר בבניין של שמחה… אמר שמואל: בכותלא דגנייביה [= דגנוניה כנ”ל]”. אבלבנין של שמחה לא נזכר שם במשנה כלל וכלל! אלא ברור שר’ יהושע בן לוי ושמואל באו להסביר את הביטוי בנין של שמחה שנזכר במשנה בפרק א’, ולא שמחה בלבד שנזכרתבפרק ד’. אכן, שני הפרשנים הקלאסיים של הירושלמי – פני משה וקרבן העדה – הרגישו בפרק ד’ שזאת העברה מפרק א’ ושניהם מפנים את הקורא לירושלמי תעניות פרק א’.

כלומר, המנהג לא לבנות קודם תשעה באב מבוסס על מנהג של העם בבבלי יבמות ועל סוגיא בירושלמי תעניות פרק ד’ שהועברה לשם מפרק א’. לפיכך, אין זה מפתיע שהרי”ף, הרמב”ם והרא”ש התעלמו לגמרי מן המנהג הזה. ולכן, אפשר לפסוק שמי שרוצה לקיים את המנהג הזה רשאי, אבל אין בכך שום חיוב הלכתי.

מצד שני, מי שרוצה להחמיר על פי הרמב”ן, הטור ור’ יוסף קארו יכול לאסור בניית בית חתנות לבנו, אבל מותר לבנות בניין שאינו בנין של שמחה ולשפץ כותל שנוטה ליפול.

האחרונים באשכנז קבלו את האיסור הבסיסי של ר’ יוסף קארו הנ”ל אבל חפשו קולות נוספות. הרמ”א מוסיף בהלכות תשעה באב (אורח חיים תקנ”א:ב’): “ולצורך מצווה הכל שרי [=מותר]” והמדפיס הוסיף בסוגריים: “(ר”ן סוף פרק קמא דתענית)”. כלומר, הרמ”א פסק כך בעקבות הר”ן ורב האי גאון הנ”ל, למרות שהם פסקו כך בעניין י”ג תעניות ציבור בלי שום קשר לתשעה באב. ר’ אברהם גומבינר הביא את החומרא של הר”ן “דכל בנין שאינו צריך לו רק להרווחה בעלמא אסור” (מגן אברהם שם, ס”ק ז’), אבל הוסיף לאחר מכן: “ונראה לי דבית הכנסת הוי מצווה דרבים ושרי”. גם בעל המשנה ברורה הוסיף קולא, בעקבות הט”ז: על המילים “נוטה ליפול” בשלחן ערוך הוא מפרש: “ואפילו אם הוא בעניין שאין בו משום סכנה… אלא שיש לחוש להפסד ממון… אפילו הכי מותר לבנות אף שהוא בנין של שמחה, שהרי אינו עושה בשביל שמחה כי אם בשביל הפסד” (משנה ברורה שם, ס”ק י”ג).

לבסוף, יש לנו את גישתו המקלה של ר’ יחיאל מיכל עפשטיין בערוך השלחן (אורח חיים תקנ”א:ב’). כפי שראינו לעיל, הוא שואל למה הרמב”ם, הרי”ף והרא”ש התעלמו מן הברייתא במסכת יבמות. הוא משיב שאפשר לומר שמכיוון ששנינו שם

“העם ממעטין מעסקיהן” ולא שנינו “אסור לישא וליתן [ולבנות ולנטוע]” כמו ששנינו שם ב[משנה]: “שבוע שחל ט’ באב בתוכה אסור לספר ולכבס” עיין שם. שמע מינה דזהו לאו מדינא אלא שנהגו כן מעצמן, והיכא דנהוג נהוג, והיכא דלא נהוג לא נהוג [=למד ממנה שזה לא מן הדין אלא שנהגו כן מעצמם, והיכן שנהוג נהוג, והיכן שלא נהוג לא נהוג], ולפי זה ניחא [=נוח] מה שבזמנינו אינן יודעים מאיסור זה כלל, ונושאים ונותנים ובונים ונוטעים וכבר תמהו הגדולים בזה… ולדברינו אתי שפיר [=זה עולה יפה].

ג) סיכום הגישות והלכה למעשה

נראה אפוא שיש לפחות שלוש גישות לנושא של בנייה ושיפוצים מראש חודש אב ועד תשעה באב:

1. הגאונים, הרי”ף, הרמב”ם והרא”ש התעלמו מן הברייתא במסכת יבמות, והסיבה היא כנראה כפי שהציע הרב יחיאל מיכל עפשטיין שאין הלכה שאוסרת בנייה בעונה הזאת. יש מנהג של העם המתואר שם והיכן שנוהגים נוהגים והיכן שלא נוהגים לא נוהגים, ובאזור שלו ברוסיה בסביבות שנת 1907 “אינם יודעים מאיסור זה כלל”. אני הוספתי לגישה הזאת שהקטע בירושלמי תעניות פרק ד’ שהובא על ידי הרמב”ן הוא העברה מפרק א’, ולכתחילה ר’ יהושע בן לוי ושמואל עסקו במנהגי אבלות לאחר י”ג תעניות ציבור ולא עסקו בתשעה באב בכלל.
2. הרמב”ן — שנהג להחמיר בענייני תשעה באב — שילב בין הברייתא ביבמות, המשנה בתענית פרק ד’, וסוגיית הירושלמי הבעייתית על אותה משנה ופסק שאסור לבנות בנין של שמחה מראש חודש אב ואילך, אבל מותר לסתור ולבנות כותל שנוטה ליפול. מכיוון שפסק זה עבר לטור ולשלחן ערוך, הוא השפיע על פוסקים רבים עד ימינו.
3. הרמ”א והמגן אברהם הוסיפו קולות על גישה ב’ – על סמך רב האי גאון שעסק לכתחילה בנושא אחר לגמרי – שלצורך מצווה או בניית בית כנסת מותר לבנות או לשפץ. על פי שיטה זאת, מותר לבנות או לשפץ בית ספר, בית מדרש(9) או בית כנסת.

אני אישית חושב שגישה א’ היא הנכונה ושמותר לבנות ולשפץ בלי הגבלות מראש חודש אב ואילך, אבל מי שרוצה להחמיר, יש לו על מי לסמוך.

ויהי רצון שכשם שזכינו לתחילת הגאולה של הקמת המדינה וקיבוץ גלויות ואיחוד ירושלים כן נזכה לגאולה שלימה, המתוארת על ידי הנביא זכריה (ח’:י”ט):

צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים; והאמת והשלום אהבו!

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

ט”ז בתמוז תשע”ו

הערות

1. ראו דוד גולינקין, תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל א (תשמ”ו), עמ’ 34-29 ובנוסח מעודכן באתר www.schechter.ac.il עשה לך רב, יולי 2015, וכן באנגלית בספרי Responsa in a Moment, Vol. II, Jerusalem, 2011, No. 13 =www.schechter.edu/responsa.aspx?ID=53. וראו תשובה נוספת שלי על תשעה באב בספרי Responsa in a Moment, Vol. III, Jerusalem, 2014, No. 8 =www.schechter.edu/responsa.aspx?ID=68
2. ראו הסבר מפורט אצל יעקב גרטנר, גלגולי מנהג בעולם ההלכה, ירושלים, תשנ”ה, עמ’ 9-49.
3. להסבר מלא למילה הנדירה הזאת, עיינו אצל הרב שאול ליברמן, תוספתא מועד, עמ’ 367 ותוספתא כפשוטה למועד, עמ’ 1233-1232.
4. שם, עמ’ 1232. הגירסא הזאת נרמזת בדפוס ויניציאה בסוגיא המקבילה בירושלמי תעניות פרק ד’ (שנביא להלן). שם כתוב: “בכותלא דגנייביה” במילה אחת, וזה כנראה שיבוש של “דגנוניה” = “של חופתו”. כמו כן, ב”ספר ירושלמי” שפורסם על ידי פרופ’ יעקב זוסמן, הגירסא בסוגיא שלנו היא: “בכותלא דגנייביה” במילה אחת (קבץ על יד, סדרה חדשה יב [כב], עמ’ 44) ופרופ’ זוסמן רשם עיגול מעל האות “ב” לסמן “אות פגומה או קריאה מסופקת”. ככל הנראה האות היא באמת “נ”, ואם כן כתוב: “דגנייניה” =דגנוניה = של חופתו. גם המפרשים של תלמוד ירושלמי, מסכת תעניות, מהד’ מכון הירושלמי (ירושלים, תשס”ד, עמ’ ע”ט) כותבים: “יש גורסים בדברי שמואל: כותלאדגנוניא – כותל של בית חתנות”, אבל הם לא אומרים מי גורס כך. והשוו גם: הרב לוי גינצבורג, שרידי הירושלמי, ניו יורק, 1909, עמ’ 181; משה קוסובסקי, אוצר לשון תלמוד ירושלמי, כרך ב’, עמ’ 716, 722 וכרך ד’, עמ’ 865; Michael Sokoloff, A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic…, Ramat Gan, 1990, p. 133.. אני מודה למו”ר פרופ’ שמא פרידמן שאתו שוחחתי על בעיית הגירסא בירושלמי.
5. הרי”ף לתענית סוף פרק א’, ה’ ע”ב; הרא”ש שם, סימן כ”א; הרמב”ם, הלכות תעניות ג’:ח’; טור אורח חיים תקע”ה; ושלחן ערוך שם, סעיף ז’.
6. הגאונים פסקו (באוצר הגאונים לראש השנה, חלק התשובות, עמ’ 32) בעקבות הגמרא בראש השנה י”ח ע”ב שבשבעה עשר בתמוז, עשרה בטבת וצום גדליה “רצו מתענין, לא רצו אין מתענין”, ואילו הרמב”ן פסק בתורת האדם (מהד’ שעוועל, עמ’ רמ”ג) “ועכשו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן”. כלומר, כל יהודי חייב לצום בצומות הללו; אותו פסק מחמיר עבר משם לטור ולשלחן ערוך. ראו על כך בתשובות ועד ההלכה, כרך א’ (לעיל, הערה 1), עמ’ 32-31 והספרות שרשמתי שם.
7. על השפעתו הגדולה של תורת האדם של הרמב”ן על הלכות אבלות בטור ובשלחן ערוך, ראו ר’ יעקב בן אשר בעצמו בטור יורה דעה ראש סימן של”ה; Charles B. Chavel,Ramban, New York, 1960, pp. 28-29;; הרב חיים דוב שעוועל, כתבי רבינו משה בן נחמן, כרך שני, ירושלים, תשכ”ד, עמ’ ט’; הרב חיים דוב שעשוועל, רבנו משה בן-נחמן, מהד’ ב’, ירושלים, תשל”ד, עמ’ פ’-פ”ה והערה 43; ומנחם אלון, המשפט העברי, מהדורה שנייה, ירושלים, תשל”ח, עמ’ 1028 והערה 29.
8. על העברות בירושלמי ראו משה עסיס, סוגיות מקבילות בירושלמי, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל”ו; ליב מוסקוביץ, “סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי”, תרביץ ס’ (תשנ”א), עמ’ 549-523; Moshe Benovitz, Proceedings of the American Academy for Jewish Research LIX (1993), pp. 11-57.
9. לפי בעל מגן אברהם “בית הכנסת הוי מצווה דרבים ושרי”, וכידוע בית מדרש עולה בקדושתו על בית כנסת (מגילה כ”ו ע”ב; אורח חיים צ’:י”ח, קנ”ג:א’ ויורה דעה רמ”ו:י”ז). לדיונים של האחרונים על הנושא הנדון כאן ראו: ר’ יעקב חיים סופר, כף החיים לאורח חיים תקנ”א, סעיפים י”ט-ל”ב; אוצר השאלות ותשובות, חלק ח’, ירושלים, תשנ”א, עמ’ ק”ד; ר’ משה פיינשטיין, אגרות משה, אורח חיים, חלק ג’, סימן פ”ב; יואל שוורץ, אבלות החורבן, ירושלים, תשמ”ד, עמ’ 144-142; R. Aaron Felder, Moadei Yeshurun, New York, 1979, pp. 135-136.