“פעמים שהגשמים יורדים בזכות אדם אחד, בזכות עשב אחד, בזכות שדה אחד” (ירושלמי, תענית ס”ו 3).

המקרא קשר ירידת גשם בעיתו להתנהגות דתית-מוסרית (דברים י”א, ח’-כ”א; ירמיהו י”ד; יואל ב’ ועוד). ספרות חז”ל משופעת בהתייחסויות לסוגיית הגשמים ומשק המים וניתן לזהות שתי גישות עיקריות; מחד “סימן שמימי” שיש להתמודד עימו בשפה דתית, ומאידך משאב קיומי שיש להאבק עליו בכלים “חילוניים”. האם חכמינו זיהו מתח מסוים בין שתי הגישות?

המישור התיאולוגי: חכמינו חיפשו סיבות תיאולוגיות לירידת גשמים ולעצירתם: “בזכות ג’ דברים גשמים יורדים, בזכות הארץ בזכות החסד ובזכות הייסורין”(ירושלמי תענית ס”ו 3) “בעוון ד’ דברים הגשמים אינם יורדים, בעוון עובדי ע”ז ומגלי עריות ושופכי דמים ופוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים”(במדבר רבה ח’); “בעוון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין”(שבת ל”ב ב’);”אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע;… בשביל עזי פנים;… בשביל ביטול תורה;… בעוון גזל”(תענית ז’ ב’). סביר שתמיד נמנו חולשות הדור כסיבות לעצירת הגשמים, במגמה לשיפור התנהגותו.

לגבי א”י סברו שמכיוון ש”עיני ה’ אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה” (דברים י”א 12) הרי ש”מפתח של גשמים” נשאר בידי הקב”ה. כך גם כמויות הגשם שעתידות לרדת במהלך השנה נגזרות מראשיתה, ואלה יהיו ‘מכסות המים’ לאותה שנה. האם למרות זאת ניתן להגביר את כמויות הגשם? ר’ שמעון בר יוחאי חושף מידיעות דורו על תצפיות מטאורולוגיות:”הרי שהיו ישראל כשרין בראש השנה, ונגזרו להם גשמים מרובין, ובסוף חטאו – לפחות [=להפחית] מהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה.מה הקב”ה עושה? מפזרן לימים ולמדבריות ולנהרות, כדי שלא תיהנה הארץ מהן… הרי שלא היו כשרין בראש השנה ונגזרו להם גשמים מועטיןובסוף עשו תשובה – להוסיף עליהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, מה הקב”ה עושה להן?מורידן ומשיב עמהן טללים ורוחות שתיהנה הארץ מהן [השקיה בשיטת הטפטפות…]” (ירושלמי, ראש השנה נ”ז 2).

בהתאם לכך הוכן “פרוטוקול” דתי להגברת הגשם, הן כפעילות שיגרה והן כתגובה לבצורת.

תפילות שיגרה: בכל שנה התקיימו תפילות וטקסים דתיים לקראת עונת הגשמים (בשוליםניתן לזהות גם סממנים מאגיים). מ”שמיני-עצרת” עד פסח מוסיפים “משיב הרוח ומוריד הגשם” בברכה השנייה בתפילת העמידה (משנה, ברכות ה’ ב’). מיום ז’ בחשוון מבקשים בברכה התשיעית “ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה” (במקום “ותן ברכה”).

המתח לקראת החורף מתבטא בטקסי חגי תשרי, הנתפסים כימי דין. בראש השנה נידונים לחיים או למות, ביום הכיפורים מבקש הכהן הגדול: “יהי רצון מלפניך… שתהא שנה זו גשומה…” (יומא נ”ג ב’) ובסוכות: “נידונים על המים” (משנה, ראש השנה א’ ב’). במדעי החיזוי המטאורולוגי ידוע שכמות המשקעים הצפויה לכל החורף נקבעת במידה רבה בתשרי לפי זרמי-הרום באטמוספרה.

עיקר טקסי הגשם נערכו במקדש בסוכות (“ניסוך המים” משנה, סוכה פרק ה) ומטרתם כדברי רבי עקיבא:”אמר הקב”ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה”(ראש השנה ט”ז א’). הפולחן שנערך ע”י הפרושים עורר התנגדות מצד הצדוקים. בתגובה הוסיפוהפרושים את חגיגות ‘שמחת בית השואבה’.

לאחר החורבן שמשו תפילות ‘הושע-נא’ תוך הקפת בימת ביהכ”נ עם ארבעת המינים בסוכות, תחליף לטקסי המקדש, מעין יום הדין לגשמי השנה הקרובה. ב”הושענה-רבה” ביצעו שבע הקפות, כשבשביעית נוטלים ערבי-נחל כסמל לצורך הבסיסי במים.

גשם וסמלים מיניים: ריבוי הכלים הסמליים ועוצמת המתח יכולים לגרום למתבונן מהצד לפרש חלק מהטקסים כמעשה מאגי. בנוסף, דימויים מיניים השתלבו בשפת חז”ל. הגשם נקרא ‘רביעה’ דבר ‘הרובע את הקרקע’. האדמה, מקבלת גשם “כנקבה הפותחת לפני הזכר” (ירושלמי ברכות י”ד 1) המטר מכונה “בעלה דארעא [=בועל הארץ]” (תענית ו’ ב’). כך חכמים “העדיפו” השקיה בגשם, שממנו “הארץ מתעברת ככלה שהיא מתעברת מבעלה הראשון” על פני השקיה בתעלות: “כאשה אלמנה שהיא מעוברת מזנות”(!) (פרקי דרבי אליעזר ד’) כלומר תלות ישירה בשמים.

טקסים דתיים נוכח בצורת: מסכת ‘תענית’, הוקדשה ברובה ל”מאבק” בבצורת. הטקסים מועצמים ככל שהבצורת מתארכת:”הגיע י”ז במרחשוון ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים (=המיוחדים) מתענין שלש תעניות […] הגיע ראש חודש כסלו… בית דין גוזרין ג’ תעניות על הציבור […]עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין ג’ תעניות אחרות על הציבור ואסורין במלאכה וברחיצה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה […] עברו אלו ולא נענו – בי”ד גוזרין עליהן עוד שבע […] הרי אלו יתירות על הראשונות שבאלו מתריעין (= מריעים בשופר) ונועלין את החנויות […] עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, בארוסין ובנישואין ובשאלת שלום בין אדם לחברו, והיחידים חוזרים ומתענין עד שיצא ניסן.”(משנה, תענית א’ ד-ז).בשבע התעניות הללו:”מוציאין את התיבה (= ארון הקודש) לרחוב, ונותנין אפר מקלה עליה ובראש הנשיא ובראש אב בית הדין וכל אחד נותן בראשו, הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושין” (תוספתא תענית א’ ח’). הטקס גורם לתחושת יום-דין (כיום לא מתקיים סדר התעניות הזה). משיצא ניסן חדלו לבקש על ירידת הגשמים, למרות חשיבותם למאגרים, מחשש לנזק לתבואות ראשית הקיץ.

הגדרת סוף הבצורת: ההגדרה החקלאית נחוצה לקביעה אם די בגשמים שירדו כדי לסיים את התעניות, ומציגה כמה רמות של הרטבת הקרקע: “ר’ מאיר אומר כמלא ברך המחרשה, וחכמים אומרים ב[קרקע] חרבה טפח, בבינונית ב’ טפחים ובעבודה ג'” (תענית כ”ה ב’). ר’ שמעון בן אליעזר זיהה תופעה הנקראת כיום “עליה נימית”: “אין לך טפח מלמעלה שאין יוצא לקראתו שני טפחים מלמטה” ויש להתחשב בכך. במקביל אובחנו תופעות עוצמות גשם מועילות ומזיקות (חלקן שולבו בהגדרות “הוועדה לנזקי בצורת” של משרד החקלאות בימינו). סיפור “חוני המעגל” (תענית י”ט א’) מגדיר שלוש עוצמות: “גשמים מנטפים”, “גשמי בורות שיחין ומערות”, “גשמי רצון ברכה ונדבה”. כיום יודעים החקלאים שפיזור הגשמים ועוצמתם קריטי יותר מכמותם. וכך דרשו חכמים: “ונתתי גשמיכם בעיתם: לא שיכורה ולא צמאה, אלא בינונית” (תענית כ”ב ב’).

ריבוי גשמים יצר דילמה; היו שביקשו: “ריבונו של עולם, עמך ישראל אינם יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות […] יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהיה רוח בעולם”… ומנגד: היו שסברו “על כל צרה, שלא תבא על הציבור, מתריעין עליה (= מריעים בשופר) חוץ מרוב גשמים” (משנה, תענית ג’ ח’).

ההתמודדות המעשית עם בעית המים

במקביל עודדו חכמים “ניהול רציונאלי” של משק המים. בברייתא על היורה והמלקוש מוסבר: ” ‘יורה’ שמורה את הבריות להטיח גגותיהן [=לטייח, למנוע דליפה ולשיפור הניקוז] ולהכניס את פירותיהן [=שהושארו לייבוש על הגג]” (תענית ו’ א’).

חכמים אף הקלו בקדושת שביעית וקדושת חול המועד לשם כך: התירו חיזוק הטרסות ומלאכות חיוניות בשנת השמיטה בעת הגשמים (ומשפסקו אסורה המלאכה), ובחול המועד “מתקינין את הדרכים ואת הרחבות ואת מקוואות [=מאגרי] המים”(משנה, מועד קטן א’ ב’) וכך עונת החגים הפכה ל”עונת השיפוצים”; בסוכות לקראת עונת החורף, ובפסח בסיומה. חז”ל ייחסו חשיבות רבה לעבודות הללו והתירו לבצען בחול המועד.

התוספתא מתארת את פעולות תחזוקת מתקני המים בסוף החורף:”ב-15 באדר שלוחי בית דין יוצאין וחופרין בורות שיחין ומערות ומתקנין את המקוואות ואת אמת המים”(תוספתא שקלים א’ ב’). פיתוח תשתיות המים טופל ע”י בית הדין – מוסד שיפוטי-דתי בד”כ, וכאן ‘מינהלה עירונית’. הם שיבחו נדבנים שחפרו בורות לשימוש הכלל וזכו בתואר ‘חסיד’:”מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ושבים”(ירושלמי, דמאי כ”ב 1). “הודות” לתיאורי סכסוכי ונזקי בורות התברכנו בידע על סוגי בורות ומערכות מים, פרטיות וציבוריות.

אחריות של מי? בעקבות כך ניכר מתח בשאלה מי צריך לדאוג לתשתית המים ומאיזה “תקציב”. מפורסם ויכוח החכמים על השלטון הרומי:”תקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות…”(שבת ל”ג ב’). וגם “שילוח היה מקלח מים כבאיסר (קילוח דקיק) ציווה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו”(ערכין י’ ב’). וכן “מעשה שעשו אנשי טבריה שהיכווינו סילון של צונן לתוך אמה של חמין” (שבת ל”ח ב’). נראה שהנורמה הרומית השתרשה בקהילה היהודית. גם בממצא הארכיאולוגי מהתקופה נמצאו מערכות מים מגוונות (בציפורי, טבריה, קצרין, בית שערים ועוד) המעידות ש”[לא] הכול בידי שמים”.

מקורות המימון: יוסף בן מתתיהו מתאר מהומות בירושלים עקב כך שהנציב הרומי השתמש בכספי המקדש לבניית אמות המים לירושלים (קדמוניות היהודים י”ג ג’ ב’).יתכן שמכאן באה ההלכה בירושלמי:”אמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר באים משיירי הלשכה [=המקדש]” (ירושלמי סוטה י”ז 1) נמצאו דוגמאות נוספות שהמימון למפעלי מים בא מקופת ההקדש.

הלכות שמירה על מתקני מים: “מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה – חמישים אמה בין מלמעלה בין מן הצד” (משנה, בבא בתרא ב’ י”א). עדות ארכיאולוגית לחשיבות הנושא קיימת בלוח-אבן מסוף התקופה בקרבת אמת המים מ”בריכות שלמה” לירושלים ובו איום בעונש מוות לנוטע או זורע בטווח 15רגל מהאמה.

ובדומה: “עושין פסין [= מעקה] לביריות לבאר הרבים”(משנה, ערובין ב’ א’-ד’), להגנת העוברים או להגדרת גבולות הבור ולהקלת הפיקוח. גם “נמשלה תפילה למקוה, מה מקוה פעמים פתוחה ופעמים סגורה כך שערי תפילה” (ילקוט שמעוני, תהילים תשפ”ט) המלמד ששערי המקווה [המאגר] היו ננעלים מעת לעת.

עדיפויות שימוש במים: השליטה במקורות המים אפשרה את ניהול השימוש בהם וקביעת סדרי קדימויות ואכיפתם: “היו עשויין לגשמים יכולים למחות בידם לכביסה;לכביסה – אין יכולין למחות בידם לגשמים” (ירושלמי בבא בתרא י”ג 1): כשנאספו במאגר מי-גשם ורצו להשתמש במים לכביסה, יכול מיעוט לעכב זאת, וכשרוצים להסב בריכת כביסה למאגר נקי אין שומעים למחאת הכובסים – העדפה למים חיים. וכן “מעין היוצא – בתחילה [=בעדיפות ראשונה] בני העיר מסתפקין הימנו” (בבא קמא פ”א א’) כלומר ‘עניי עירך קודמים’.

סיכום: היחס למים דואלי; מחד אמונה ש”הכול בידי שמים” וקשור להתנהגותנו המוסרית ומכאן מערכת תגובות “דתיות” בשגרה ובחרום; ומאידך פעילות רציונאלית (בעידוד המנהיגות הדתית) לצמצום סכנת המחסור, כולל הקלות הלכתיות.

האם דואליות זו דומה להתמודדות של חכמים עם סוגיית המחלות, ששם חיפשו “היתר לרופאים” לרפא את החולים (ראו למשל ברכות ס’ א’) למרות שהמחלה היא “עונש”. אם הבצורת היא “עונש” מדוע יוצרים “התפלת מים” וכד’?! האם העדרה של דרשה דומה בסוגיית ההתמודדות עם הבצורת מלמדת על יחס שונה או שהייתה תחושת שיגרה שאגירת מים זה “טבעי” ואינה מלחמה בגזירות שמים?

כך או כך ניכר ששמחת ירידת הגשם הייתה טוטאלית: “גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ” (תענית ז’ ב’); “גדולה ירידת גשמים ממתן תורה שמתן תורה שמחה לישראל, וגשמים לכל העמים וכלל העולם ולבהמה חיה ועוף” (מדרש תהילים [בובר] קי”ז).