כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ רוֹעֶדֶת כַּצִּפּוֹר
רוֹצָה לְהִמָּלֵט.
מֵעֵבֶר לָאֹהֶל עָמְדוּ נִבְהָלִים יַעֲקֹב וְיוֹסֵף,
דִבְּרוּ בָּהּ רְתֵת.
כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ מִתְהַפְּכִים בָּהּ.
כַּתִּינוֹק הָרוֹצֶה לְהִוָּלֵד.
כַּמָּה קָשֶׁה.
אַהֲבַת יַעֲקֹב אָכְלָה בָּהּ
בְּכָל פֶּה.
עַכְשָׁו כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצֵאת
אֵין לָהּ חֵפֶץ בְּכָל זֶה.
לְפֶתַע צָוַח הַתִּינוֹק
וּבָא יַעֲקֹב אֶל הָאֹהֶל
אַךְ רָחֵל אֵינָהּ מַרְגִּישָׁה
עֶדְנָה שׁוֹטֶפֶת אֶת פָּנֶיהָ
וְרֹאשָׁהּ.
מְנוּחָה גְּדוֹלָה יָרְדָה עָלֶיהָ.
נִשְׁמַת אַפָּהּ שׁוּב לֹא תַּרְעִיד נוֹצָה.
הֵנִיחוּ אוֹתָהּ בֵּין אַבְנֵי הָרִים
וְלֹא הִסְפִּידוּהָ.
לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל
אֲנִי רוֹצָה.

[לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל / דליה רביקוביץ’]

י”א במרחשוון הוא יום פטירתה של רחל אימנו על פי המסורת. מאז המאה ה-19 עולים רבים ביום זה לפקוד את קבר רחל.

תיעוד העלייה לרגל לקבר רחל ביום י”א במרחשוון התפרסם בעיתון “הצפירה” בשנת 1898 ובו סיפר אברהם לודויפול על מנהג העלייה לרגל לקבר רחל: “הבית יפתח רק בערבי ראשי חדשים והלילה אשר לפניהם, בכל ימי חדש אלול וביום יא חשון, שלפי המסורה הוא יום פטירת רחל אימנו. בכל הימים האלה באים הנה יושבי ירושלים בהמון רב, אנשים ונשים, זקנים ונערים, ללמוד ולהתפלל במקום הזה.”

במקרא מכוּנה רחל יפת תואר ויפת מראה. מדרשי חז”ל מציינים את היותה אישה אהובה, אחות אוהבת ואֵם האומה ואת היותה נביאה. שבע שנים עבד יעקב בעבורה והיו בעיניו “כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ” (בראשית כט, כ). בחלוף שבע השנים קיבל יעקב במרמה את אחותה לאה, ונאלץ לעבוד עוד שבע שנים למען רחל. משנישאו, המתינה רחל זמן רב לפרי בטן עד להולדת יוסף, ובלידת בנימין מצאה את מותה.

יעקב קבר את רחל “בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִיא בֵּית לָחֶם” והקים מצבה על קברה. קבר רחל הפך לציון דרך בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל, ומשמש מוקד משיכה לנשים שמתקשות להביא ילדים לעולם או למצוא את בחיר לִבן. במאה ה-19 שופץ הקבר ביסודיות במימונו של משה מונטִפיורי, ומאז הפך למוקד עלייה לרגל.

בנבואת ירמיהו רחל היא סמל האישה-האֵם שממקום קבורתה ממשיכה ללוות את צאצאיה באסון גלותם: “מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ”. בתפקידה זה היא באה בסופו של דבר על שְׂכַרהּ: “כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ” ומתבשרת על הגאולה העתידית “וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם” (ירמיהו לא, יד–טז).

דברי הנביא “וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם” מקבלים משמעות נוספת בשנה האחרונה, וכולנו תפילה, במיוחד בימים אלו, לשובם של כל בנינו ובנותינו אל גבולם.