הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

האם מותר להתפלל יחף?

עשה לך רב
שנה ו, מספר 8
מנחם אב תש”ף

לע”נ סוזן שרה לזינגר ז”ל
אשה, אמא וסבתא אהובה
בעלת “לב טוב”  (אבות ב’:ט’)
שהשתתפה בשיעוריי במשך שנים
נלב”ע י”ב מנחם אב תש”ף
יהי זכרה ברוך!


שאלה מאב הרב יואב אנדי: יש מנהג הולך וגובר להוריד את הנעליים לפני שנכנסים לבית הכנסת. האם מותר להתפלל יחף?

תשובה:

א) סיבות להתיר או אפילו לתמוך ביחפות בבית הכנסת

1. בתקופת המקרא היו מורידים נעליים במקום קדוש

שמות ג:ה “ויאמר [ה’ אל משה]: אל תקרב הלום! של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא.

יהושע ה:טו “ויאמר שר צבא ה’  אל יהושע: של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא, ויעש יהושע כן.”

פרקי דרבי אליעזר, שנערך כנראה בארץ ישראל באמצע המאה השמינית, השתמש בפסוק הראשון כדי ללמוד כלל: ” …’של נעליך מעל רגליך’ – מכאן אמרו, כל העומד במקום קדוש צריך לשלוף נעלו, שכן אמר הקב”ה אל משה: ‘של נעליך מעל רגליך’ (פרשה מ’, מהד’ רד”ל, דף צ”ד ע”ב).

אכן, לפי פרופ’ גסטר, כך היה נהוג אצל הרבה עמים ודתות בעבר ובהווה, וביניהם השומרים, היוונים, הכנסייה הקתולית, האסלאם והבודיזם.

2. לפי מדרש מאוחר, שבט לוי היו נושאים את כלי המשכן במדבר יחפים

לדעת פרופ’ חננאל מק, מדרש במדבר רבה נערך כנראה בפרובנס באמצע המאה ה-12 (תעודה י”א [תשנ”ו], עמ’ 105-91). למדנו שם (ה’:ח’): “כמה היה שבטו של לוי מעולה שבישראל!  שישראל היו מהלכין לבושים סנדלים, אבל שבטו של לוי, שהיו טוענין בכלי המשכן, היו מהלכין יחפים…”. (והשוו כשר, עמ’ 252-251 למקבילות למדרש זה.)

3. הכהנים שמשו בבית המקדש יחפים

פרופ’ נחום סרנה סבור בשני פירושיו לספר שמות שכך נהגו הכהנים בתקופת בית ראשון מכיוון שאין זכר לנעליים או לסנדלים ברשימות של בגדי הכהונה בשמות פרקים כ”ח-כ”ט ו-ל”ט ובויקרא פרק ח’.

בבבלי זבחים כ”ד ע”א לומדים בברייתא של תנא דבי רבי ישמעאל לגבי כהנים המשרתים בבית המקדש “מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה“. אכן, כך פסק הרמב”ם בהלכות ביאת המקדש ה’:י”ז ורש”י הסביר את העניין בפירושו למסכת שבת (י”ט סוף ע”ב, ד”ה בית המוקד).

מדרש בשמות רבה ב’:י”ג (מהד’ שנאן, עמ’ 118) מקשר בין שניים מן הדברים הנ”ל:

‘של נעלך [מעל רגליך]’. כל מקום ששכינה נגלית אסור בנעילת מנעל, כמו ביהושע. וכן הכהנים ששמשו במקדש לא שמשו אלא יחפים.

4. לפי ספרות התנאים, אסור להיכנס לבית המקדש במנעלים

משנה ברכות ט’:ה’ “לא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפונדתו [=אזור חלול ובו כיס של מעות] ובאבק שעל רגליו…”

ובספרי דברים (פיסקא רנ”ח, מהד’ פינקלשטין, עמ’ 282) לומדים אותה הלכה מפסוק:

“והיה מחניך קדוש” (דברים כ”ג:ט”ו) – קדשהו, מיכן אמרו לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו.

5. רבן יוחנן בן זכאי תיקן לאחר החורבן שחייבים הכהנים לעלות לדוכן יחפים

ראש השנה ל”א ע”ב (= סוטה מ’ ע”א): “תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין ר’ יוחנן בן זכאי.”

רבנן הציעו בסוטה מ’ ע”א שהטעם הוא “משום כבוד ציבור”, אבל רב אשי דחה את דעתם והסביר: שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו וחזר לקושרו ואז יחשדו שהוא פסול לכהונה. אבל כבר טען פרופ’ אורי ארליך ובצדק (עמ’ 155) שזאת אחת מתשע התקנות של ריב”ז שמטרתן להמשיך את הלכות בית המקדש בבית הכנסת. כלומר, כהנים עולים יחפים לדוכן בבית הכנסת מכיוון שכך נהגו בבית המקדש.

6. כך נהגו בבתי כנסת בארץ ישראל בתחילת המאה השלישית

מסופר בירושלמי בבא מציעא ב’:ח’, דפוס ויניציאה ח’ ע”ד (= כ”י ליידן, מהד’ האקדמיה, עמ’ 1219):

יהודה בר’ [=בריבי] עאל לכנישתא. שבק סנדלוי ואזלין. אמ’: אילו לא אזלית לכנישתא, לא אזלון סנדליי!

תרגום: יהודה בריבי, דהיינו יהודה בנו של ר’ חייא, (אמורא, דור ראשון, ארץ ישראל) נכנס לבית הכנסת. השאיר את סנדליו והלכו [כלומר, נגנבו]. אמר: אילו לא הלכתי לבית הכנסת לא הלכו סנדליי!

והרי נוסח כתב יד אסקוריאל,  ירושלמי נזיקין, מהד’ רוזנטל-ליברמן, עמ’ 50:

יהודה בי רבי אזל לכנישת. אזלון סנדלוי. אמ’: אילולי לא אזלת לכנישתא לא אזלין סנדליי!

כל פרטי הסיפור אינם נהירים, אבל סיפור זה משיח לפי תומו שבארץ ישראל בתחילת המאה השלישית נהגו להשאיר את הסנדלים מחוץ לבית הכנסת.

7. היה מנהג נפוץ בתקופת הגאונים ועד הרמב”ם לקדש [=לרחוץ] ידיים ורגליים לפני התפילה

פרופ’ נפתלי וידר אסף את העדויות הרבות למנהג זה מ”ספר המעשים לבני ארץ ישראל” ועד לר’ אברהם בנו של הרמב”ם במאה ה-13 והוא סבר שהיהודים אימצו את המנהג מן המוסלמים. פרופ’ מאיר בר-אילן חלק וחשב שהמנהג כבר מופיע בספרות התלמודית. בכל אופן, יש להניח שהם רחצו את הרגליים לפני התפילה מכיוון שהם התפללו יחף; לאחר שכתבתי השערה זאת ראיתי שכיוונתי לדעתו של הרב כשר, עמ’ 253. אכן, כך יוצא מן המקור הבא שרק פורסם בשנת תשל”ד.

8. כך נהגו במצרים בימי הביניים על פי סידור ארצישראלי עתיק שנתגלה בגניזת קהיר

מרדכי מרגליות, הלכות ארץ ישראל מן הגניזה, ירושלים, תשל”ד, עמ’ קל”א-קל”ב:

ברגלו מנעל או סנדל יחלוץ ב[חוץ] ויכ[נ]ס יחף, שכן דרך העבדים להלך יחיפים לפני אדו… למעלה כגון משה ויהושע שנ’ להם: “של [נ]עלך”…לפניהם בסנדל. ואם לפני לחה סרוחה [=בן אדם] עושים כן, על אחת כמה וכמה לפני מלך מל[כי] המ[לכים] בר[וך] הו[א]. וכן אמרו חכמים [במשנה ברכות הנ”ל] “לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו”. ואם בע[וונותי]נו הר הבית אין לנו, מקדש מעט [=בית הכנסת] יש לנו וחייבים אנו לנהוג בקידוש [=בקדושה] ובמורא שנאמר (ויקרא י”ט:ל’) “ומקדשי תיראו”. לפיכך התקינו הראשונים בכל חצירות בתי כניסיות כיורות של מים חיים לקידוש [=לרחיצת] ידים ורגלים. ואם היה אסתנ[י]ס [=מפונק] או חולה ואינו יכול לחלוץ והיה מתבונן בהליכתו [כלומר, לא לדרוך בטינופת], אין מטריחים עליו שיחלוץ.

מכיוון שסידור זה נכתב במצרים בימי הביניים אפשר לטעון שיש כאן השפעה מוסלמית. מצד שני, יתכן שיש כאן המשך של המנהג המקראי ושל המשנה שמתפללים יחף כפי שבעל הסידור עצמו טוען.

9. כך נהגו בכל בתי הכנסת בבבל במאה ה-12

רבי פתחיה מרגנשבורג, אחד מבעלי התוספות, יצא מאשכנז בסביבות 1175 ועשה “סיבוב” בטורקיה, בבל, סוריה וארץ ישראל. וכך הוא מתאר את בתי הכנסת בבבל (מהד’ גרינהוט, פרנקפורט ע”נ מיין, 1905, עמ’ 24; מהד’ בייניש, לונדון, 1856, עמ’ 44):

ובבבל יש שלושים בתי כנסיות לבד משל דניאל… ולא ידבר אדם עם חבירו בבית הכנסת, ועומדים בתרבות והכל בלי מנעלים בבית הכנסת יחפים.

בניגוד למקור הקודם, קשה לטעון שיש כאן מנהג ארצישראלי המושפע מן התלמוד ירושלמי. יש להניח שיש כאן השפעה מוסלמית מכיוון שהמוסלמים מתפללים יחפים. אכן, הם גם מתפללים בלי לדבר אדם עם חבירו “ועומדים בתרבות”.

10. עדותו של ר’ אשתורי הפרחי (פרובנס, ספרד, ארץ ישראל, 1357-1280)

ר’ אשתורי הפרחי עלה ארצה בשנת 1313 וסיים את ספרו כפתור ופרח בבית שאן בשנת 1322. הספר מלא וגדוש בעדויות חשובות על מנהגי ארץ ישראל באותה תקופה. בפרק ז’ (מהד’ ירושלים, תשנ”ז, כרך א’, עמ’ ק”נ) הוא מביא את ירושלמי בבא מציעא הנ”ל ומוסיף: “מזה יראה שמנהגם היה כמנהג ארצות הללו שמניחין מנעליהן בפתח בית הכנסת בחוץ, לא כמנהג הלועזים [=כנראה, היהודים הגרים באירופה].

11. כך נהגו יהודי תימן עד עלייתם ארצה

יהודי תימן הצטיינו בשמירה על מנהגים עתיקים מתקופת התלמוד. לדוגמא, הם עדיין עונים “הללויה” 123 פעם תוך כדי הקראת “הלל”, על פי הנוהג התלמודי (דוד גולינקין, פרק יום טוב של ראש השנה, דוקטורט, בית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק, תשמ”ח, עמ’ 373-368). והרי עדותו של הרב יוסף קאפח על מנהג התימנים לפני עלייתם ארצה (הליכות תימן, מהד’ ג’, ירושלים, 1982, עמ’ 64):

באחד מקירות החצר של בית הכנסת היו עשרות תאים קטנים… שלכל אחד מהם דלת קטנה נעולה במנעול. כל אחד מן המתפללים חוכר לעצמו תא אחד מידי הנהלת בית הכנסת, כדי להחסין שם את נעליו במשך זמן ישיבתו בבית הכנסת, שכן לא היו נכנסים לבית הכנסת עם נעליהם ברגליהם, אלא כל אדם חולץ נעליו בחצר ונכנס. זכות ה”חזקה” של תאים אלה עוברת בירושה מאבות לבנים. ואילו האורחים, וכן אנשים שמשום מה אין להם תאים מיוחדים, היו מניחים נעליהם בחצר, לפתח בית הכנסת, וסומכים על כך ש”שארית ישראל לא יעשו עוולה” (צפניה ג’:י”ג) ולא יגנבו את נעלי המתפללים.

בהערה 3 שם הוא מפנה לירושלמי בבא מציעא הנ”ל ועל ידי כך רומז שזהו המשך של המנהג היהודי בארץ ישראל מתקופת התלמוד. פרופ’ זהר עמר מביא את המנהג התימני הזה (ספר החילוקים בין בני תימן לבין בני הצפון, נווה צוף, תשע”ז, עמ’ 52, סימן קע”ז) בלי להזכיר את הרב קאפח. לאחר הבאת ירושלמי בבא מציעא ועוד כמה מן המקורות הנ”ל הוא מוסיף: “כך, להבדיל, נוהגים המוסלמים עד ימינו.” כלומר, הוא רומז שמנהג תימני זה הוא המשך של המנהג המקראי ושל התלמוד הירושלמי ולא מנהג שאימצו יהודי תימן מן העולם המוסלמי שסבב אותם.

ב) למה הורידו נעליים במקום קדוש, בבית המקדש או בבית הכנסת?

פרופ’ ארליך הציע שני הסברים:

  1. כדי להראות שהמקדש קדוש ונבדל, רצו להבדיל בין הליכה בחוץ והליכה בתחום המקודש. גישה זאת מתבטאת במשנה ברכות ובספרי דברים הנ”ל, שלא נכנס אדם להר הבית במקלו, במנעלו, באפונדתו ובאבק שעל רגליו.
  2. כדי להביע הכנעה בנוכחות השכינה ובמקום השכינה. אכן, פרופ’ סרנה מוסר (1986) שכך נהגו המצרים בימי קדם להוריד נעליים בנוכחות בן-אדם נעלה, ובמיוחד בנוכחות המלך. וכך נהגו המוסלמים באלג’יר במאה ה-15 על פי עדותו של הרשב”ש שנביא להלן. גם פרופ’ גסטר הציע, בין השאר, שיש כאן ענין של הכנעה בנוכחות מישהו נעלה וכך נהגו ההודים ממעמד נמוך ברחוב של המעמד הגבוה וכך נהגו האזטקים במקסיקו להוריד נעליים בנוכחות המלך מונטזומה.

 ג) סיבות לאסור יחפות בבית הכנסת 

1. יש מקור תנאי הרומז שרוב העם נעל נעליים בבית הכנסת

משנה מגילה ד:ח  “האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין, אף בלבנים לא יעבור. בסנדל איני עובר, אף יחף לא יעבור“. כלומר, שליח ציבור האומר שאינו מוכן לעבור לפני התיבה בסנדלים, לא נותנים לו לעבור לפני התיבה בכלל. החוקרים קרויס, אלבק ובלידשטיין הציעו שאותו שליח ציבור רצה לנהוג בבית הכנסת כמו שנהגו בבית המקדש כפי שראינו לעיל ושהמשנה התנגדה (ארליך, עמ’ 150). בכל אופן, מקור זה רומז שרוב המתפללים בארץ ישראל באותה תקופה התפללו בבית הכנסת בנעליים.

2. בבבל באופן כללי שבחו את נעילת הנעליים והתנגדו ליחפות

כך עולה מן המקורות שנאספו על ידי יעקב רייפמן לפני 140 שנה (עמ’ 78, ומשם אצל ארליך, עמ’ 158; והשוו אברהמס, נאכט, וקרויס):

שבת קכ”ט ע”א: “אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו…”.

שבת קנ”ב ע”א: “ודמנעלי בריגלוהי — בר איניש” [=ושמנעלים ברגליו — הוא בן אדם].

פסחים קי”ב ע”א: “תנו רבנן: שבעה דברים ציווה ר’ עקיבא את ר’ יהושע בנו… ואל תמנע מנעלים מרגליך…”.

פסחים קי”ג ע”ב: “תנו רבנן:… שבעה מנודין לשמים… והמונע מנעלים מרגליו…”.

למרות שלכאורה יש כאן שלושה מקורות מארץ ישראל, רק למקור השני – שבת קנ”ב ע”א – יש מקבילה בספרות ארץ ישראל (קהלת רבה י:ז, דפוס ווילנא, כ”ו ע”ד). כלומר, מדובר בעיקר בגישה בבלית.

3. גם האיראנים באותה תקופה התנגדו מאד ליחפות

פרופ’ ארליך ציטט (עמ’ 159, הערה 37) שלושה מקורות כאלה. והרי תרגום שלי לחוק אירני אחד: “החוק הוא שאין לאדם ללכת בלי נעליים“.

4. בבית הכנסת המפורסם בדורה-אורופוס משנת 244 לספירה כמעט כל הדמויות מופיעות בסנדלים

אותו בית כנסת מפורסם נבנה בשנת 244 ונתמלא בעפר כעבור שתים-עשרה שנה בשנת 256 כשתושבי העיר ניסו להתגונן נגד הצבא הססני. ברוב הציורים המרהיבים כמעט כל הדמויות מופיעות בסנדלים (ארליך, עמ’ 151) פרט לעבדים ופרט לדמות של משה על יד הסנה הבוער (ראו תמונות במאמר על דורה-אורופוס.)

אני משער שנעלו נעליים בבבל מסיבה פשוטה. בבל היא ארץ נמוכה עם הרבה נהרות, תעלות, אגמים וביצות (ראו לדוגמא תענית י’ ע”א למטה והמיוחס לרש”י שם) וזה קשה או מסוכן להסתובב שם בלי נעליים.

5. לדעת רבא בבבל, מותר לנעול מנעלים בבית הכנסת, ובניגוד לבית המקדש

הרקע הנ”ל מסביר את גישתו של רבא (בבל, דור רביעי) לנושא של  מנעלים בבית הכנסת: “מה מנעל, בהר הבית אסור, בבית הכנסת מותר… אלא אמר רבא: כי [=כמו] ביתו, מה ביתו, אקפנדריא קפיד איניש ארקיקה ומנעל לא קפיד איניש, אף בית הכנסת, קפנדריא הוא דאסור, רקיקה ומנעל שרי (ברכות ס”ב ע”ב–ס”ג ע”א)

כלומר, לדעת רבא, מותר לנעול נעליים בבית הכנסת, ובניגוד לבית המקדש, וכך פסק הרמב”ם בהלכות תפילה י”א:י’ (אבל ראו להלן).

6. רבה בר רב הונא בבבל היה נוהג לנעול נעליים לפני שהתפלל

כך מסופר על רבה בר רב הונא (בבל, דור שלישי) בשבת י’ ע”א:

רבה בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי [=מטיל פוזמקי ומתפלל]. אמר: הכון לקראת [אלהיך ישראל] (עמוס ד’:י”ב).

השאלה היא: מהם פוזמקי? קרויס, עמ’ 248 סבר שמדובר בגרביים. מצד שני, רשי פירש שם: “נותן אנפילאות חשובים ברגליו ובלע”ז קאלצו”ס” ומשה קטן פירש באוצר לעזי רש”י (ירושלים, 1984, עמ’ 7, מספר 105): קלצונ”ש, chalcons, נעלי-בד. אכן, גם פרופ’ סוקולוף פירש במילונו לארמית הבבלית, רמת גן, 2002, עמ’ 895-894: פוזמקי — סוג של נעליים.

7. ראשונים המתנגדים ליחפות בתפילה ובבית הכנסת

בעלי תוספות (שם, ד”ה רמי פוזמקי) פסקו הלכה על פי מנהגו של רבה בר רב הונא: “מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף אלא בט’ באב ויום כיפור”. פסק זה צוטט במילים אחרות אצל ר’ מרדכי בן הלל אשכנזי (1298-1250) – במרדכי למסכת שבת, אות רכ”ו: “רמי פוזמקי ומצלי – יש ללמוד מכאן שאין להתפלל יחף…”.

ר’ יצחק ב”ר משה מווינא (1250-1180) מגנה יחפות בספר אור זרוע (שבת סימן פ”ד, סעיף י”ב, חלק ב’, כ’ ע”ד):

ובצרפת ראיתי גבורים הולכים בשבת יחפים ואפילו בבית הכנסת וקוראים בתורה יחפים, מיהו אינו נכון ללכת יחף אפילו בחול כדאמרינן בערבי פסחים (קי”ג ע”ב) “שבעה המנודים לשמים וחדא מינייהו המונע מנעלים מרגליו.

יעקב רייפמאנן הניח (עמ’ 80) ש”גבורים” פירושו “גיבורים”: “הוא כינוי לחרדים על דבר ה’, ומתגברים לעשותו, על דרך הכתוב בתהלים (ק”ג:כ’) ‘גבורי כח עושי דברו’ “. מעבר לכך שזהו פירוש יוצא דופן למילה “גיבורים”, למה יהודי צרפת החרדים לדבר ה’ יתפללו יחפים?! יש לי הסבר הרבה יותר פשוט. בדיאלקטים מסוימים של עברית/יידיש, מבטאים את התנועה “קמץ” כ-oo באנגלית. עד היום יהודים מגליציה אומרים “ברוכה” (brookhe) במקום “ברכה”. ולכן, גבורים = גברים. בכל אופן, ר’ יצחק מווינא אינו מתנגד ליחפות בבית הכנסת בעקבות מנהגו של רבה בר רב הונא אלא בעקבות ההתנגדות הכללית ליחפות בתלמוד הבבלי.

מהר”ם מינץ (אשכנז ופולין, 1480-1415) מדווח (שו”ת מהר”ם מינץ, סימן ל”ח, מהד’ מכון ירושלים, תשנ”א, עמ’ קמ”ט-ק”נ; זה נזכר בקיצור אבל עם טעות חשובה במגן אברהם לאורח חיים צ”א, ס”ק ה’) ש“יש ארצות שאין מתפללים רק יחפים בלא מנעלים. אכן באלו מדינות אין דרך [ארץ] ולאו אורח ארעא לילך יחף וגנאי הוא, לכן אין חולצין מנעלים”. מכל מקום, ברוב בתי הכנסת יש ברזל או עץ בחוץ כדי לקנח בו את המנעלים. אבל מכיוון שאי אפשר לנקות סנדלים “כי הם מחוקקים למטה” הוא חידש תקנה שאין לשאת הסנדלים לבית הכנסת. ניתן להסיק מספרו של סינגמן, ש”סנדלים” היו נעליים חיצוניות מעץ ששמו מעל הנעליים הרגילות על מנת להגן נגד הבוץ. בדומה, הרב דומב הסביר בשו”ת מהר”ם מינץ (הערה 13) שתקנתו של מהר”ם מינץ התייחסה “לסנדלים של אותם ימים שהם כערדליים שלנו”. (והשוו שם, סימן פ”א, מהד’ מכון ירושלים, תשנ”א, עמ’ ש”צ)

8. אחרונים המתנגדים ליחפות בבית הכנסת

ר’ יחיאל מיכל עפשטיין (נוברדוק, 1908-1829) כתב בערוך השלחן, אורח חיים קנ”א:ט’: “ויש במדינות ישמעאל שהולכים לבית הכנסת בלא מנעל, ואינו מנהג יפה, ומהישמעאלים למדו כן, ויש לבטלו”.

ד) הכל תלוי “במחשבת בני אדם וכפי המקומות”

  1. הרמב”ם (הלכות תפילה ה’:ה’ פוסק כנראה על פי רבה בר רב הונא, אבל עושה כך בצורה כזאת שיהודים הגרים במדינות ערב יוכלו להתעלם מדבריו:

תיקון המלבושים כיצד?… ולא יעמוד בתפילה באפונדתו, ולא בראש מגולה, ולא ברגליים מגולות – אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא בבתי הרגליים.

ר’ יעקב בן אשר העתיק את דבריו בטור אורח חיים סוף סימן צ”א וכך עשה גם ר’ יוסף קארו בשלחן ערוך אורח חיים צ”א:ה’. ר’ יוסף קארו גם הסביר את גישת הרמב”ם בכסף משנה על הרמב”ם: הרישא של הרמב”ם מבוסס לדעתו על רבה בר רב הונא בשבת י’ ע”א,(1) אבל הסיפא בא “לאפוקי [=למעט] כל בני הערב שעומדים לפני הגדולים ברגלים מגולות, שאותם יכולים להתפלל בין ברגלים מגולות בין במכוסות, והוא הדין למקומות [אחרים]…”. הוא מוסיף בבית יוסף על הטור: “וכן נהגו העולם בכל ארץ הערב להתפלל יחפים”. כלומר, ר ‘יוסף קארו מסביר שהרמב”ם פסק שהכל תלוי במנהג המקום: במקום שנוהגים לעמוד בפני גדולים ברגליים מכוסות נוהגים כמו רבה בר רבה הונא; אבל במקומות אחרים כגון במדינות ערב לא חייבים לנהוג כך.

  1. ויש הסבר יפה מאד של הגישה הזאת אצל ר’ שלמה בן שמעון דוראן (אלג’יר, 1400-1467; שו”ת רשב”ש, סימן רפ”ה). הוא נשאל על ידי קהל שרצו לקבוע “שלא יכנס אדם לבית הכנסת במנעלים, מחמת חרפ[ה] שמחרפים אותם הישמעאלים”. תשובתו מבטאת גישה סוציולוגית לנושא הנדון: “והכבוד והבזיון האמתי הוא כפי מחשבת בני אדם וכפי המקומות…”. ובהמשך: “והנה בארצות הנוצרים שאין אצלם בזיון כשנכנס אדם ואפילו לפני מלכם במנעל, אם נכנס כן בבית הכנסת שבעירם אינו בזיון. ובארצות אלו שהוא בזיון ליכנס לפני גדוליהם וכל שכן לפני מלכם במנעל, אסור ליכנס בעירם לבית הכנסת במנעל משום קל וחומר, ומה לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה על אחת כמה וכמה.” אכן, הרשב”ש חוזר על הסבר זה פעמיים נוספות בהמשך תשובתו.
  2. גישה סוציולוגית זאת אומצה לאחר מכן על ידי החיד”א (ארץ ישראל ואיטליה, נפטר 1806) בברכי יוסף לאורח חיים צ”א, אות ה’, ד”ה וגם מהתם; על ידי הרב יוסף משאש (מורוקו וחיפה, 1974-1892), בשו”ת מים חיים, חלק א’, סימן נ”ח; ועל ידי הרב עובדיה הדאיה (סוריה וארץ ישראל, 1969-1889) בשו”ת ישכיל עבדי, חלק ז’, סימן י’, אות ט’.

ה) סיכום והלכה למעשה

לכאורה, הדברים שקולים. מצד אחד, ניתן לפסוק על פי התנ”ך, ספרות התנאים, הירושלמי והתקדימים הנ”ל ממצרים, בבל, ארץ ישראל ותימן שרצוי להתפלל יחף. מצד שני, ניתן לפסוק על פי רבה בר רב  הונא ופוסקי אשכנז שיש להתפלל בנעליים ולטעון שהמנהג להתפלל יחף הוא “חוקות הגויים” שאימצנו מן המוסלמים. אבל נדמה לי שהגישה העדיפה היא גישת הרמב”ם כפי שהיא מוסברת על ידי ר’ יוסף קארו וגישת הרשב”ש. כבוד ובזיון בבגדים תלויים “במחשבת בני אדם וכפי המקומות”. בארצות ערב ובמזרח הרחוק מבטאים כבוד על ידי הורדת נעליים, ואילו באירופה ובמערב מבטאים כבוד על ידי נעילת נעליים.

אני אישית נועל נעליים בחוץ ונעלי בית בבית ולעולם לא הלכתי יחף; לא הייתי מעלה על הדעת ללכת יחף בבית כנסת. אבל יכול להיות שבחברה מסוימת כגון קיבוץ או מחנה קיץ או חבורה של צעירים ששהו זמן רב במזרח הרחוק מבטאים כבוד על ידי הורדת נעליים. אכן, הוא הדין לגבי הלכות אחרות הקשורות למלבוש, כגון עטיפת הראש לאבל שהייתה חובה בתקופת התלמוד והתבטלה אצל רוב העדות בעקבות שינויים בחברה (יצחק זימר, עולם כמנהגו נוהג, ירושלים, תשנ”ו, עמ’ 210-191) וכן כיסוי ראש על ידי גברים שהשתנה ללא הרף עם נדודי עם ישראל ממקום למקום (הרב דוד פרנקל, תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ו’ [תשנ”ה-תשנ”ח], עמ’ 57-39). ולכן, בסופו של דבר, כל מרא דאתרא — או “ועד תפילה” במקום שאין רב — צריך להחליט איזה מנהג מתאים לאותו קהל.

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

י”ב מנחם אב תש”ף


הערות

  1. הגהות מיימוניות על המקום (אות ט’ ברוב הדפוסים; אות ח’ במהדורת שבתי פרנקל), המצוטט גם בכסף משנה הנ”ל, כתב שהמקור למשפט הזה ברמב”ם הוא חגיגה י”ג סוף ע”ב בקטע אגדי על המלאכים: “כרעיה – לאו אורח ארעא לגלויי קמיה רביה” [= רגליו — אין זה דרך ארץ לגלות לפני רבו]. אכן, הצעה זאת התקבלה על ידי פרשנים רבים כגון הרב שמואל תנחום רובינשטין ברמב”ם לעם להלכות תפילה והרב נחום אליעזר רבינוביץ, שו”ת שיח נחום, מעלה אדומים, תשס”ח, סימן ה’ בתשובה על תפילה במכנסיים קצרים. אני לא משוכנע מכיוון שהרמב”ם לא האמין במלאכים פיסיים – ראו מורה נבוכים ב’:ו’-ז’ – וקשה לי להאמין שהוא פסק הלכה על פי אגדה הטוענת שהמלאכים כיסו את רגליהם לפני הקב”ה.

ספרות

אברהמס – Israel Abrahams, Jewish Life in the Middle Ages, New York, 1969, p. 289

אזולאי – ר’ חיים יוסף דוד אזולאי, החיד”א, ברכי יוסף לאורח חיים צ”א, אות ד’-ה’; וכן לאורח חיים קנ”א, אות ח’

ארליך – אורי ארליך, ‘כל עצמתי תאמרנה’: השפה הלא מילולית של התפילה, ירושלים, תשנ”ט, עמ’ 162-148

אשכנזי – שלמה אשכנזי, דור דור ומנהגיו, מהד’ ב’, תל אביב, תשמ”ז, פרק י”ב

בר-אילן – מאיר בר-אילן, “רחיצת רגלים לפני התפילה”, מחניים 1 (תשנ”ב), עמ’ 169-162

גסטר – Theodor Gaster, Myth, Legend and Custom in the Old Testament, Vol. I, Gloucester, Mass., 1981, pp. 231-232, 382-383

דורה-אורופוס – Encyclopaedia Judaica, Vol. 6, cols. 275-298, s.v. Dura-Europos

הדאיה – הרב עובדיה הדאיה, שו”ת ישכיל עבדי, חלק ז’, סימן י’, אות ט’

וידר – נפתלי וידר, השפעות אסלאמיות על הפולחן היהודי, אוקספורד, תש”ז, עמ’ 22-10 =  התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב: קובץ מאמרים, ירושלים, תשנ”ח, עמ’ 676-664

יוסף – הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, חלק ב’, ירושלים, תש”ן, עמ’ ר”ס; שארית יוסף, חלק ב’, ירושלים, תשנ”ו, עמ’ שס”ז-שס”ח

כשר – הרב מ”מ כשר, תורה שלמה, חלק ח’, מהד’ ב’, ניו יורק, תשי”ד, עמ’ 129-128, 253-251

מילון – The Interpreter’s Dictionary of the Bible, Vol. 4, Nashville, 1962, p. 213, s.v. Sandals and shoes

משאש – הרב יוסף משאש, שו”ת מים חיים, חלק א’, פס, תרצ”ד, סימן נ”ח

נאכט – Jacob Nacht, “The Symbolism of the Shoe with Special Reference to Jewish Sources”, JQR new series 6 (1915), pp. 1-22

נאכט – Jakob Nacht, “Der Fuss”, Jahrbuch fur Judische Volkskunde 25 (1923), pp. 137-139

סופר – ר’ יעקב חיים סופר, כף החיים לאורח חיים צ”א, אות כ”ב-כ”ה

סינגמן – Jeffrey Singman, Daily Life in Medieval Europe, Westport, Conn. And London, 1999, p. 43

סרנה – Nahum Sarna, Exploring Exodus, New York, 1986, pp. 39-40 and 225

סרנה—Nahum Sarna, The JPS Torah Commentary: Exodus, Philadelphia and New York, 1991, p. 15 and p. 240, note 16

קרויס – שמואל קרויס, קדמוניות התלמוד, כרך שני, חלק שני, תל אביב, תש”ה, עמ’ 244-243, 248

רייפמאנן – יעקב רייפמאנן, “הולך יחף”, בית תלמוד א’ (תרמ”א), עמ’ 80-78

שטרן – אפרים שטרן, אנציקלופדיה מקראית, כרך ה’, ירושלים, 1968, טורים 891-890, ערך “נעל”

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן