פרי הרימון נפוץ משחר ההיסטוריה האנושית בתרבויות ובדתות שונות, מסין ועד ארצות מערב הים התיכון. מוצאו ככל הנראה בדרום מזרח אסיה, באזור הים הכספי, והוא מוזכר בספר הספרים שלנו כאחד מהפירות שארץ ישראל התברכה בהם: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. (דברים ח, ח)

בכל הארצות והתרבויות שבהן נפוץ הרימון הוא מסמל שפע, פוריות, יופי וחוכמה, ונחשב לפרי בעל סגולות רפואיות יוצאות דופן. המילה רימון מופיעה בפעם הראשונה בתנ”ך בספר שמות פרק כח פסוק לד: פַּֽעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִֽיב.

הרימון נזכר בתורה בשתי משמעויות: כקישוט וכסמל להצלחה ולשפע חקלאי. על פי המקרא, פגיעה ביבול הרימונים מסמל את חורבן הארץ, כדברי הנביא: הַגֶּ֣פֶן הוֹבִ֔ישָׁה וְהַתְּאֵנָ֖ה אֻמְלָ֑לָה רִמּ֞וֹן גַּם־תָּמָ֣ר וְתַפּ֗וּחַ כׇּל־עֲצֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ יָבֵ֔שׁוּ כִּי־הֹבִ֥ישׁ שָׂשׂ֖וֹן מִן־בְּנֵ֥י אָדָֽם (יואל א, יב). הנביא חגי אמר: שִׂימוּ־נָ֣א לְבַבְכֶ֔ם מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה וָמָ֑עְלָה מִיּוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַתְּשִׁיעִ֗י לְמִן־הַיּ֛וֹם אֲשֶׁר־יֻסַּ֥ד הֵֽיכַל־יְהֹוָ֖ה שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶֽם׃הַע֤וֹד הַזֶּ֙רַע֙ בַּמְּגוּרָ֔ה וְעַד־הַגֶּ֨פֶן וְהַתְּאֵנָ֧ה וְהָרִמּ֛וֹן וְעֵ֥ץ הַזַּ֖יִת לֹ֣א נָשָׂ֑א מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲבָרֵֽךְְ (חגי ב, יח–יט).

נוסף על משמעותו החקלאית, הרימון מסמל במקרא פוריות, אהבה ויופי נשי: כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ (שיר השירים ד). משיר השירים אנחנו גם למדים שהרימון הוא אחד ממבשרי האביב: נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים (שיר השירים, ז), ומקור ליין משובח אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי. (שיר השירים, ח)

בשל הפופולריות שלו, מקומות רבים נקראו בתקופת המקרא על שם הרימון. בתיאור נחלות שבטי ישראל בספר יהושע (פרק יט) ובספר שופטים (פרק כ) נזכרות ערים בשם רִמּוֹן: עַיִן רִמּוֹן, גַת-רִמּוֹן, וסֶלַע רִמּוֹן. גם בית המקדש הראשון היה מעוטר רימונים. על פי ספר מלכים א (פרק ז) וספר דברים הימים ב (פרק טז) וגם על פי ירמיהו פרק נב, את פתח ההיכל בבית המקדש הראשון עוטרו מאות רימונים עשויים נחושת.

בשל יופיו של הרימון ובשל ערכו הסמלי, הרימון זכה לביטויים רבים באמנות כבר בימי המקרא. על פי התורה, הכהן הגדול לבש מעיל שעל שפתו התחתונה היו תלויים רימון ופעמון זהב לסירוגין: וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב (שמות כח, לד). מעיל זה נזכר גם בשירו של שלמה אבן גבירול – מגדולי משוררי תור הזהב בספרד – “ואַת יונה”: וְרִמּוֹנֵי מְעִילַיִךְ זְהוּבוֹת, אֲשֶׁר יִדְמוּ מְעִילֵי אַהֲרֹנִים.

בתלמוד הבבלי (בבא מציעא דף פד ע”א) פרי הרימון הוא מופת ליופי. מן הסיפור על רבי יוחנן אנחנו למדים ש”הרוצה לראות יופיו של ר’ יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר כּליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל – ואותו זוהר מעין יופיו של ר’ יוחנן הוא.”

על פי התוספתא (פא משנה ז) הרימון משמש גם לקישוט סוכות: “תולה בה אגוזין ורימונין וגלוסקאות ואשכולות של ענבים ועטרות של שובלין”.

נוסיף שבלשון חז”ל גרגרי הרימון מכונים פֶּרֶד: “מְפרדין רמונים לעשותן פרד” (תוספתא שביעית ו, כט) או פרדה.  בדברי חז”ל משמש הרימון לא אחת כמשל לריבוי חוכמה ומצוות, בשל היותו מלא בגרגרים עסיסיים ומתוקים. על יחסיו של רבי מאיר עם רבו אלישע בן אבויה (המכונה “אחר”), אומרת הגמרא (מסכת חגיגה טו, עמ’ ב): “רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק”, כלומר, הוא למד ממנו רק את הדברים הטובים.

מפרשי שיר השירים ראו ברימון אלגוריה ליחסים בין עם ישראל ואלוהיו, ופירשו ברוח זו את הפסוקים שבהם נזכר הרימון: “הנצו הרימונים – אלו בעלי תלמוד” (עירובין כא); “הנצו הרימונים – אלו התינוקות שיושבים ועוסקים בתורה, ויושבים שורות-שורות כגרעיני רימונים” (שיר השירים רבה ו).

מגניזת קהיר ומנוסעים בימי הביניים אנחנו למדים שאת גרגירי הרימון היו נוהגים לפורר ולייצא כצימוקים. הצליין הנוצרי פרנצ’סקו סוריאנו (שלהי התקופה הממלוכית בארץ ישראל) מעיד על ייבוש גרגרי הרימון ומזכיר את גרגירי הרימון כמאכל מעורר תיאבון. גם משוררי תור הזהב בספרד בימי הביניים יחסו חשיבות רבה לסמליותו של הרימון, וכינו את ממלכת גְרָנָדָה העתיקה (Granada) “רימון ספרד”.

במסורת היהודית זוג הקישוטים שמעטרים את ספר התורה נקראים רימונים. (למרות שמסתבר שלא בכל מקום ולא בכל זמן הם נקראו כך. במקורות רבים העיטורים מכונים “תפוחים”!). כבר במשנה תורה לרמב”ם (ספר אהבה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י, הלכה ד) מוזכר מנהג קישוט ספר התורה בקישוטים דמויי כדור מזהב, כסף או נחושת על ידית, שבצדיהם קבועים פעמונים.

לצערנו, בעולם המודרני קיבל הרימון גם משמעות של כלי נשק. “רימון יד” נקרא על שם הפרי משום שהרסס הרב שלו מזכיר את ריבוי הגרעינים של הרימון.

בתום שנת תשפ”ד אנחנו מייחלים שנתגבר על האימה, שהרימון יסמל רק שפע, יופי, חוכמה, ברכה והצלחה.