לאחרונה מאירים חוקרי לאומיות את הקשר בין לאומיות ומגדר, ובמיוחד את אופני השמוש בגוף האישה כטקסט לאומי. ההקשר הציוני אינו יוצא מכלל זה. מוסכם על חוקרים שהתנועה הציונית על הוגיה, מנהיגיה ופרנסיה, שאפה לחולל מהפכה חברתית, תרבותית וכלכלית בעם היהודי. יחד עם זאת, רכיבי המהפכה לא זכו להסכמה מצד השותפים לזירת הפעולה הציונית. בשיח זה נטלה סוגיית מקומן "הראוי" של נשים בחברה הנבראת מקום מרכזי. ברי, כי תשובה לשאלה: מהו מקומן הראוי של נשים בחברת הלאום? היתה נתונה לפרשנות המשיבים בהתאם לתמונת עולמם.

המנהיגות הציונית חתרה לעצב את ארץ ישראל, על נופיה הטבעיים והאנושיים גם יחד, בדמות האידאולוגיה הציונית המוסכמת. בין השאר, הבלטת הזיקה הנצחית בין עם הספר לארצו. כך יצרה הציונות "נוף אתני" (ethnoscape) בלשונו של אנתוני סמית, אף הוא חוקר לאומיות. הסיפר הציוני כלל יסודות היסטוריים ואחרים, שעוצבו באופן שהתאים למטרות החינוך הציוני, הבליטו וחיזקו את ערכי הציונות. חגי ישראל היו יעד למאמצים אלו, כשם שסיפקו חומר גלם למטרות העיצוב הציוניות. אחד מאלה היה חג פורים.

פורים שמש במה להתרחשות דרמטית בכפל מובניה: המקראי והציוני. סיפור אהבה (?) ושליטה, מאבק עד כדי סיכון החיים, וניצחון מתוק בסיומו. בגלגולו העממי כינס החג תחת פרוכת אחת היתרים חד פעמיים להתנהלות עולצת, שפרושם הממשי היתה חריגה בהיתר מהסדר החברתי הרווח בשאר ימות השנה. פריקת העול החברתית עשתה דין אחד לגברים (שתייה) ולנשים (הופעה ציבורית). כי כן, ברצונם לעצב חג לאומי מחודש, היה על הציונים לעקר את פורים ממשמעויותיו הדתיות מחד גיסא, אך להשאירו מושתת על קרקע תנכ"ית מוסכמת על הכל, מאידך גיסא.

את אווירת הגולה החליפה העבריות הגאה בארץ האבות, את המלכה אסתר שהיתה לפותה בצבת האחיזה הגברית- דודה מרדכי והמלך אחשורוש- החליפה מלכת היופי הציונית, "העבריה הטפוסית מארץ ישראל".

מלכת אסתר העברית גילמה בהופעתה יסודות מן העבר המקראי בצד תפיסות לאומיות. העבריה שנבחרה למשרתה הרמה, זכתה בהכרה ממסדית (גברית) מלאה: לא די בכך שנבחרה למשרתה בקולות הגברים רוכשי הכרטיסים לטקס הבחירה, הרי שהופעתה הפומבית היתה המלכה שלובה בזרועו של ראש העיר העברית הראשונה, תל אביב. אחר כך יצאו המלכה הנבחרת וחבורת משמשיה לסיבוב הופעות "ממלכתי" בעיר עצמה וביישובים הסמוכים לה. בין השנים 1927-1931 היה טקס הצגת מלכת היופי נוהל שגור בפורים, תחילה בתל אביב ולאחר מכן ביישובים אחרים. לכהונה הרמה נבחרו נשים "עבריות" כלשון התקופה, בנות כל העדות ויוצאות כל התפוצות. תפקידן במערכת ההסמלה הציונית ברורה: בגופן סימלו את אחת ממטרות הציונות המרכזיות: קיבוץ נדחי העם וריכוזם במולדתם המתחדשת.

כבהקשרים לאומיים אחרים, גם פורים העברי מאפשר "קריאה" של גוף האישה כטקסט: בחינת הופעתה החיצונית של האישה בטקס בחירת מלכת יופי וזיכוי הופעתה בפרס, היא "קריאה" אחת. אולם, פורים העמיד לרשות הממסד הציוני אשנב בחינה נוסף של גוף האישה. זאת, באמצעות הוולדות שהעמידה. מנהג היה בפורים התל אביבי לקיים תחרויות היתוליות שונות בהן כיכב "הגוף הציוני": תחרויות ספורט, יום הנוער ועוד. מאלה לא נפקד מקומה של תהלוכת הילדים ואמהותיהם. הפעוטים המצטיינים בבריאות ובמראה שנבחנו בקפידה על ידי נציגי הממסד הציוני, זכו בפרס. בחינת הוולדות שהעמידה האישה העבריה וראייתם כנכס לאומי, מהווים אם כן, "קריאה" נוספת. בשני המקרים נבחר גוף האישה לשמש עדות לשגשוגו של המפעל הלאומי.

טקס בחירת מלכת היופי העברית עורר פולמוס ציבורי נוקב. הטקס היה כרוך בהצגת האישה במלוא הדר מחלצותיה על במה פומבית, קבל עם ועולם. הטקס תוכנן למשוך צופים רבים ככל האפשר, כולל תיירים שהזדמנו לעיר מן הארץ ומחו"ל. אכן, אחד הצידוקים לקיום הטקס במתכונתו המודרנית היה צידוק כלכלי: הטקס חולל הכנסות רבות לקופת העיר, לשמחת לב סוחריה ופרנסיה. פרנסי תל אביב שאבו השראתם מאירועים דומים שהתקיימו בעת ההיא במקומות שונים בעולם כולו. במצרים צרפת, ובאמריקה הרחוקה היו טקסי הכתרת נשים צעירות ויפות למלכות של יום אחד, עמוד התווך של קרנבלים ופסטיבלים עממיים. לרוב היתה מטרתם דומה: שימוש במראה האישה כגורם מחולל הכנסות לסוחרי המקום.

בארץ ישראל היה זה האמן אגדתי, שהגה, יזם, ובצע את טקס בחירת מלכת היופי. אם בראשית הדרך היתה משימתו קלה יחסית, בשלהי תקופת טקסי ההכתרה, נתקל אגדתי באופוזיציה קולנית ונשכנית שאיגדה בתוכה שותפים רעיוניים מנוגדים בתכלית: אנשי תנועת העבודה מהשמאל הציוני, לצד נציגי האורתודוקסיה הלא ציונית; לאלו חברו סופר עברי ותומכיו מהבורגנות העירונית הלאומית, ששפת הנמקותיהם היתה שאובה מהשיח הימני-שמרני כמקובל בארצות אירופה.

ידו של מי היתה על העליונה בפולמוס זה? ומדוע?
לאחר אירועי תרפ"ט גברה ידם של המתנגדים לטקס. את המאבק הוליכו הרב קוק והאורתודוקסיה הארץ ישראלית, אשכנזים וספרדים כאחד. "נבלה בישראל"! קראו הכרוזים. " וכלימה תכסה את פני ארץ הקדש אל שמע אזנים שגם בשנה זו מסדרים החפשים בתל אביב את אסיפת הפריצות הנוראה של בחירת 'מלכת היופי'… עלינו לעשות את כל המאמצים שבנים כחשים אלה לא יכתימו בכתם שחור את טהרתה של ארץ הקדש ושל עם הקדש השוכן בה" קרא כרוז רבנים מירושלים. טיעונם הגלוי היה כמצופה, התנגדות למה שראו כ"חילול הקדש", קרי, הצגת גוף האישה בפרהסיה. נימוקם היה האבל ששרר בארץ לאחר אירועי תרפ"ט. אירועים אלו פגעו כזכור, בעיקר בקהילות היישוב הישן בחברון, ירושלים ובמקומות נוספים.

אולם, לשיח הגלוי היה רובד נוסף: המאבק המתמשך בין האורתודוקסיה להנהגה הציונית על דמותו של היישוב היהודי המתחדש בארץ. ניסיונותיהם של הציונים לעצב תודעה וזיכרון לאומיים, לא פסחו כאמור, על שינוי נוסח החגים היהודיים. הרב קוק לדוגמא, היה עויין מגמה זו והוא הפעיל את כל השפעתו כדי לבטלה. פורים "חילוני" היה יעד רצוי במיוחד, משום שהוא התנהל בצורתו הנזכרת לעיל, בלב ליבה של השליטה הציונית בארץ: ממרכז תל אביב יצאה ההשפעה לירושלים ולמקומות אחרים ברחבי הארץ.

הקרב על פורים החילוני במהדורתו הציונית הנזכרת הוכרע בניצחון המתנגדים, בהם הרב קוק והאורתודוקסיה הלא-ציונית. ב 1930 פרסם אגדתי ברבים כתב כניעה, וב 1931 התקיים קרנבל פורים בלא מלכה "רשמית". שנה לאחר מכן, ב 1932, כבר השתנה שמו של הקרנבל ל"עדלאידע" עברי למהדרין. הד הניסיון לאמץ מנהגים בורגניים נכריים, שגלש באופן מסוכן למעוז העבריות, מת מיתה חטופה.

האם הבטיח הניצחון ב"סיבוב הראשון" את הצלחת המתנגדים בקרב על עיצוב דמותו של היישוב היהודי בארץ? המשך חגיגות הביכורים במתכונתם הציונית, כמו קיומו של קרנבל פורים חילוני, ולעניינו חידוש טקס בחירת מלכת היופי לאחר קום המדינה, מעידים כי ניצחון בקרבות בודדים לעולם אינו מבטיח הצלחה במערכה כולה. חבירתם של גורמים היסטוריים בתקופת היישוב וביתר שאת לאחר הקמת המדינה, היטו את הכף ושינו את פני החברה היהודית, טקסיה וסמליה עד שכמעט ולא נודע מקורה.

* הדברים יראו אור במאמר שיתפרסם בגליון הקרוב של כתב העת נשים בהוצאת מכון שכטר ואוניברסיטת ברנדייס.
______________________________________________________________
1. למשל Nira Yuval-Davis, Gender and Nation, Sage Publications London, Thousand Oaks and New Delhi 1997 ; ניצה ינאי ותמר רפופורט, ;נידה ולאומיות: גוף האישה כטקסט', י. עצמון (עורכת), התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, מכון ואן ליר ירושלים 2001, עמ' 213-224

2. למשל, הדיון אודות מתן זכויות פוליטיות לנשים בארץ ישראל שהוכרע ב 1926. הדיון המר הותיר את אגודת ישראל הלא-ציונית מחוץ לזירה הפוליטית היישובית. ראו מנחם פרידמן, חברה ודת: האורתודוקסיה הלא ציונית בארץ ישראל 1918-1936, יד בן צבי ירושלים תשל"ח, עמ' 146-184.

3. Antoni Smit

4. מודעה של רבני ירושלים נגד טקס בחירת מלכת היופי, 1930. ארכיון עיריית תל אביב.

5. וראו מוטי זעירא, קרועים אנו: זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים אל התרבות היהודית, יד בן צבי ירושלים תשס"ב, עמ' 179-200