עשה לך רב מס' 5 שנה א תמוז תשע"ה

שאלה: בחודשיים האחרונים היינו עדים לשלושה מעשים של חוסר פלורליזם וסובלנות במדינת ישראל, שרובם נעשו על ידי רבנים אורתודוקסים. הם כנראה סבורים שיש רק דרך אחת להיות יהודי ושאלה שסוטים מן הדרך אינם רבנים ויש להדירם. מכיוון שחוסר פלורליזם וסובלנות זה משותף לרבנים אלה מרקעים שונים, אולי הם משקפים קונצנזוס של המסורת היהודית נגד הערכים האלה. האם זה נכון?

תשובה: אכן, בחודשיים האחרונים היינו עדים לשלושה מקרים בולטים של חוסר פלורליזם וסובלנות במדינת ישראל:

א) התנועה המסורתית עוסקת במשך 20 שנה בפרוייקט מדהים: טקסי בני מצווה לילדים עם צרכים מיוחדים. בחודש מאי תוכנן טקס, אחד מני רבים, בבית הכנסת הקונסרבטיבי ברחובות. בא ראש העיר וביטל את הטקס. אז הוחלט לעשות את הטקס בבית הנשיא בהשתתפות רב קונסרבטיבי והרב בני לאו, אבל בא הנשיא רובי ריבלין והחליט שהרב הקונסרבטיבי לא יוכל להשתתף.

ב) כל שנה מתקיים תיקון ליל שבועות במועדון צוותא בתל אביב שמאורגן על ידי רבני "צוהר" שאמורים להיות פתוחים. לאחר תלונות אשתקד הם הבטיחו השנה להזמין רבנים קונסרבטיבים ורפורמים ללמד בתיקון. אכן אני הייתי אחד מן הרבנים שהוצעו ללמד שם. אבל דא עקא הם ביטלו את ההזמנות. לאחר לחץ אדיר הם הסכימו שהיהודים "הפסולים" ילמדו במושב נפרד בלי השתתפותם של רבני צוהר.

ג) לבסוף, במשך כמה חודשים עשתה הרבנות הראשית מאמצים כדי לסלק את הרב שלמה ריסקין מהרבנות הראשית באפרת, עיר שהוא בעצמו עזר להקים. אכן, הרב ריסקין הוא לא רק מנהיג דגול של הציונות הדתית אלא רב קהילתי במלוא מובן המילה שמכיר באופן אישי את כל 8000 תושבי אפרת. אז מה פשעו? הוא מעצים נשים כמנהיגות דתיות, והוא מקל בענייני גיור והוא מקיים הידברות עם נוצרים. כלומר פשעו בכך שהוא שונה מן הרבנים שמנהלים את הרבנות הראשית.

יש מכנה משותף לשלושת הסיפורים: יש רק דרך אחת להיות היהודי. אנו נראה להלן שגישה אומללה ומוטעית זאת עומדת בניגוד מוחלט לאלפי שנים של מקורות יהודיים. השורה התחתונה היא שהמסורת היהודית דוגלת באחדות ומתנגדת לאחידות.

I) האחדות טובה

סכנות הפילוג
1. אנו קוראים בבראשית ל"ז: ג'-ד':
וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים. ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום.
על כך דרשו בתלמוד הבבלי (שבת י' ע"ב ומגילה ט"ז ע"ב):
אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת [=צמר נקי] שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
מדרש זה מזהיר אותנו שחוסר האחדות שבין יוסף ואחיו הוביל לאסון; לולא הסכסוך בין יוסף ואחיו לא היה נמכר יוסף למצרים ולא היו בני ישראל משתעבדים שם ארבע מאות שנה. אכן, זהו אחד מהלקחים הבסיסיים של תולדות עם ישראל: פילוג פנימי מוביל לאסון, לחרבן ולגלות.

2. במאה העשירית לפנה"ס פרשו עשרת השבטים ממלכות יהודה (מלכים א' י"א ואילך) והתגלגלו הדברים עד לגלות עשרת השבטים בשנת 721 לפנה"ס (מלכים ב' י"ז).

3. במאה השנייה לפנה"ס פרצה המלחמה בין המכבים לבין היוונים. רבים חושבים שמלחמה זו נגרמה על ידי רשעותו של אנטיוכוס, אבל לא כך משתמע מספר מקבים ב' (פרקים ד'-ו'). לפי אותו מקור קדום, גזרות אנטיוכוס נגרמו על ידי שנאת חינם בין מנהיגי האומה שזממו זה נגד זה ללא הרף: יסון תפס את הכהונה הגדולה מאחיו חניה ואילו מנלאוס תפס אותה חזרה מיסון. חניה חשף את פשעיו של מנלאוס והלה "סידר" את מותו של חניה. יסון ניסה אז לכבוש את ירושלים. כתוצאה מכך, אנטיוכוס סבר שמורדים נגדו. הוא כבש את ירושלים, הרג שמונים אלף איש, בזז את בית המקדש, גזר נגד דת ישראל וטימא את בית המקדש – והכל בגלל שנאת חינם ופילוג בעם.

4. ההיסטוריה חזרה על עצמה כעבור כ-230 שנה. למדנו בתלמוד הבבלי (יומא ט' ע"ב): "…אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם…". וכן משתמע מאגדות החרבן במסכת גיטין (נ"ו ע"א). שם מסופר שהיה בירושלים מספיק אוכל ועצים למצור של עשרים ואחת שנה. החכמים רצו להשלים עם הרומאים ואילו ה"בריונים" רצו להילחם נגדם. כשראו הבריונים שהם לא מצליחים לשכנע את החכמים, קמו ושרפו את כל האוצרות של חיטה ושעורה והיה רעב. אכן, סיפור זה מתאמת על ידי הסיפורים המובאים אצל יוספוס פלאביוס (מלחמות, מהד' שמחוני, עמ' 262-261, 290-287).

שבחי האחדות
1. מצד שני, למדנו בברכות ו' ע"א:
אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? [=התפילין האלה של אדון העולם מה כתוב בהם?] אמר ליה: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א' י"ז:כ"א)… אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו':ד'), ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
2. אכן, נביאנו וחכמינו הדגישו פעם אחר פעם שהאחדות מובילה לגאולה. וכך ניבא הנביא יחזקאל את איחודן מחדש של ממלכות יהודה וישראל (ל"ז:ט"ז-כ"ב):
קח לך עץ אחד וכתוב עליו 'ליהודה'… ולקח עץ אחד וכתוב עליו 'ליוסף עץ אפרים'… וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידיך… כה אמר ה' אלקים: 'הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים… וקיבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ'…
3. וכן מודגש במדרש תנחומא (מהד' בובר, נצבים, עמ' 49-48):
בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים – שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק יכול ומשברם. וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת…
4. וכן אמר הרב יצחק אברבנאל במאה הט"ו, בפירושו לשופטים כ"א:ה': "כל טוב ישראל והישארותם נתלה בהתאחדם יחד".

II) האחידות רעה
ראינו עד כה שהמסורת היהודית מתנגדת לפילוג ושואפת לאחדות. ניתן להסיק ממקורות אלה שהדרך הטובה ביותר להשיג אחדות היא על ידי אחידות. אם כולנו נחשוב אותו דבר ונעשה אותו דבר אזי נהיה מאוחדים. אכן, זאת היתה והינה הגישה של סין ורוסיה והרבה משטרים טוטליטריים. גישה כזאת רחוקה ממקורותינו הקלאסיים כמרחק מזרח ממערב. אדרבה, חכמינו סברו כי ריבוי הדעות הוא דבר טוב וחיובי בלימוד תורה, בבני אדם, ובהלכה.

א) פלורליזם בתורה כיצד?
1. חז"ל טבעו את מטבע הלשון: "שבעים פנים לתורה" (במדבר רבה י"ג: ט"ו-ט"ז).

2. וכן דרשו בבית מדרשו של רבי ישמעאל:
"וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו כ"ג:כ"ט) – מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין ל"ד ע"א).
כלומר, ניתן לפרש אותו פסוק בכמה דרכים ואין בכך שום פגם.

3. פסיקתא דרב כהנא – מדרש שנערך בארץ ישראל במאה השישית – מרחיק לכת עוד יותר (פיסקא י"ב, בחודש השלישי, מהד' מנדלבוים, עמ' 224):
א"ר לוי: נראה להם הקדוש ברוך הוא כאיקונין [=פסל] הזו שיש לה פנים מכל מקום, אלף בני אדם מביטין בה והיא מבטת בכולם. כך הקדוש ברוך הוא כשהיה מדבר, כל אחד ואחד מישראל היה אומר: עמי הדיבר מדבר. "אנכי ה' אלהיכם" אין כתיב כאן, אלא "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ':ב'). א"ר יוסי בר' חנינא: ולפי כוחן של כל אחד ואחד היה הדיבר מדבר עמו. ואל תתמה על הדבר הזה, שהיה המן יורד לישראל כל אחד ואחד היה טועמו לפי כוחו, התינוקות לפי כוחן, והבחורים לפי כוחן, הזקנים לפי כוחן… ומה אם המן כל אחד ואחד לפי כוחן היה טועם לפיו, בדיבר כל אחד ואחד שומע לפי כוחן.
כלומר, לתורה בהר סיני לא הייתה 70 פנים כי אם מיליוני פנים – "שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות י"ב:ל"ז) – אחת לכל בן אדם שעמד בהר סיני!

4. רעיון זה מגיע לשיאו בעבודה זרה י"ט ע"א. שם נמסר בשם בית מדרשו של רבי ינאי: "כל הלומד תורה מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם!" הסוגיא ממשיכה ומספרת שלאחר שרב חסדא לימד את הברייתא הזאת לתלמידיו, הם עזבו אותו והלכו ללמוד אצל רבא! יתר על כן, חז"ל לא הצליחו להסכים גם על עניין זה. לפי אבות דרבי נתן (נוסחא א', פרק ח', מהד' שכטר, עמ' 36-35) אדם אכן חייב ללמוד את כל תורתו מרב אחד!

במילים אחרות, התורה היא פלורליסטית מעצם טיבה: שבעים פנים לתורה וכל פסוק יוצא לכמה טעמים והקב"ה דיבר עם כל אחד בהר סיני וכל אחד שמע והבין משהו אחר. לא זו בלבד שמותר לפרש פסוק אחד בדרכים שונות, אלא חייב תלמיד ללמוד אצל רבנים שונים כדי להיחשף לפירושים שונים.

ב) פלורליזם בבני אדם כיצד?
1. שנינו במסכת ברכות (נ"ח ע"א):
תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: "ברוך חכם הרזים" – שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה.
כלומר, לפי מקור תנאי זה, מברכים ברכה על כך שהקב"ה יודע מה שבלבו של כל בן אדם, כי הם שונים זה מזה בדעותיהם ובמראיהם.

2. במדרש תנחומא (פנחס, סימן י') מבקש משה בשעת מיתתו שה' ימנה על בני ישראל מנהיג: "מנה עליהם אדם שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו". המנהיג האידיאלי הוא זה שסובל כל אחד ואחד לפי דעתו ואינו מנסה לכפות עליהם דעה אחידה.

גישה זאת לא נעלמה לאחר תקופת המשנה והתלמוד. והרי שלושה רבנים מודרניים שסברו כך:

3. הנצי"ב מוולוזין, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (1893-1817), התייחס לענייננו בפירוש "העמק דבר" לבראשית י"א:ד'. הנצי"ב סבר שדור מגדל בבל, המכונה דור הפלגה, יצר משטר טוטליטרי. הם בנו מגדל גבוה כדי לפקח על כל שאר הערים. הוא מבין את הפסוק "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחרים" – כדברים אחידים. "ומי שסר מדברים אחדים שביניהם, היה משפטו לשריפה כאשר עשו לאברהם אבינו. נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם".

4. הרב קוק (1935-1865) התייחס לענייננו בפירושו לסידור, עולת ראי"ה (כרך א', עמ' ש"ל-של"א) שנדפס לראשונה לאחר מותו, בשנת 1939. על הדרשה הידועה "אל תקרי בניך אלא בוניך" המופיעה בסוף תפילת שחרית, הוא כותב:
כי הבניין ייבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם תיבנה מצדדים שונים, משיטות שונות, ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים" [עירובין י"ג ע"ב], מדרכי עבודה והדרכה וחינוך שונים, שכל אחד תופס מקומו וערכו… וריבוי הדיעות, שבא על ידי השתנות הנפשות והחינוכים, דווקא הוא הוא מעשיר את החכמה והגורם הרחבתה. שלסוף יובנו כל הדברים כראוי, ויוכר שאי אפשר היה לבניין השלום שייבנה כי אם על ידי כל אותן ההשפעות הנראות כמנצחות זו את זו (עולת ראי"ה, כרך א', עמ' ש"ל-של"א).
כלומר, בניין השלום של חברה מתוקנת ייבנה דווקא על ידי דרכי הדרכה וחינוך שונים ולא על ידי חינוך אחיד.

5. לבסוף, מכון שכטר למדעי היהדות קרוי על שמו של פרופ' שניאור זלמן שכטר, נשיא בית המדרש לרבנים באמריקה JTS)) (1915-1847). בינואר 1913, הוא נשא נאום לרגל פתיחת הקמפוס החדש של היברו יוניין קולג' בסינסינטי, הסמינר לרבנות של התנועה הרפורמית. פרופ' שכטר לא היה אוהד של הרפורמה; אדרבה, הוא מדגיש בנאומו שהוא מתנגד לרפורמה הן במישור התיאולוגי והן במישור המעשי של קיום מצוות.

בנאומו, הוא משווה את העם היהודי לפרלמנט האנגלי: מדינאים באנגליה קוראים למתנגדיהם "His Majesty's Opposition" – מתנגדי הוד מלכותו. זה נשמע כפרדוקס, אבל ביטוי זה טומן בחובו אמת עמוקה. ביטוי זה מרמז שגם ממשלת הוד מלכותו וגם מתנגדי הוד מלכותו יוצרים קהילה אחת גדולה העמלה למען טובת המדינה ושגשוג האומה. אותו עקרון חל על תיאולוגיה – יש מקום גם למפלגת האופוזיציה. יש כמובן יוצאים מן הכלל, אבל באופן כללי אין כמעט כח או תנועה ביהדות שלא מילאה תפקיד חשוב בתולדות עמנו.

כמובן, יש שאלה מתמדת מי היא הממשלה ומי היא האופוזיציה! אנו הקונסרבטיבים טוענים שאנו ממשלת הוד מלכותו ושאתם הרפורמים האופוזיציה, ואתם טוענים ההפך. אנו חלוקים גם בענייני אמונות ודעות ועוד יותר בענייני קיום מצוות. אבל תודה לאל, יש הרבה דברים ומטרות שלמענן יכולות שתי המפלגות לעבוד בהרמוניה ובשלום. (Seminary Addresses and Other Papers, Cincinnati, 1915, pp. 239-244).

ג) פלורליזם בהלכה כיצד?
ניתן להגיב לכל הנ"ל: נניח שפרשנות פלורליסטית היא דבר טוב; ושפלורליזם בבני אדם הוא חיובי; אבל מה לגבי שמירת מצוות? אולי דווקא בתחום הזה אנו חייבים לשמור על אותן הלכות ואותם מנהגים בצורה אחידה? הבה נעיין בקטע קלאסי מן התלמוד הירושלמי (סנהדרין ד':ב', כ"ב ע"א):
אמר רבי ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה, לא היתה לרגל עמידה. מה טעם? "וידבר ה' אל משה". אמר [משה] לפניו: ריבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה? אמר לו: "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג:ב') – רבו המזכין זכו, רבו המחייבין חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור…
כלומר, משה רבינו ביקש תורה חתוכה עם הלכות פסוקות וחד-משמעיות, אבל הקב"ה העדיף שהחכמים יתווכחו על כל פרט ויכריעו לפי דעת הרוב. אכן, אנו יודעים מכמה סיפורים מפורסמים בתלמוד שאכן כך נהגו החכמים. לאחר שקלא וטריא הם "נמנו" והגיעו למסקנה ואז הכריחו את המיעוט לנהוג על פי דעת הרוב (ראו משנה עדויות ה':ו'; משנה ראש השנה ב':ח'-ט'; בבא מציעא נ"ט ע"א-ע"ב; ברכות ס"ג ע"א-ע"ב; עירובין י"ג ע"ב).

ברם לאחר ביטול הסנהדרין בשנת 425 לספירה כבר לא היתה קבוצה אחת של חכמים שיכלה להכריע על פי דעת הרוב. כתוצאה מכך, הפכה ההלכה לפלורליסטית יותר. וכך הסברתי במקום אחר, בסוף תשובה ארוכה העוסקת בנשים במניין וכשליחות ציבור (מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות, ירושלים, תשס"א, עמ' 67-66):
העובדה שרב או קבוצה של רבנים פוסקים משהו איננה אומרת שכל היהודים יעשו או צריכים לעשות מה שהם אומרים. לאורך תולדות עמנו, דרו פסקים מנוגדים בכפיפה אחת. בתלמוד אנו מוצאים ביטויים כגון: "בסורא עבדי כמרימר, רב שישא בריה דרב אידי עביד כאביי".(1) בתקופת הגאונים אנו מוצאים שורה של מחלוקות בין ישיבות סורא ופומבדיתא.(2) לפי "ספר החילוקים בין אנשי מזרח ואנשי מערב" היו לפחות חמישים וחמישה הבדלים הלכתיים בין יהודי בבל ויהודי ארץ ישראל בתקופת הגאונים.(3) בימי הביניים היו מאות הבדלים בין אשכנזים וספרדים. לדוגמא, הספרדים ייבמו ואילו האשכנזים רק חלצו; הספרדים התירו ביגמיה ואילו האשכנזים אסרו אותה על פי חרם דרבינו גרשום.(4) בעת החדשה היו הרבה מחלוקות הלכתיות בין חסידים ומתנגדים, בין חצרות שונות של חסידים, ובין עדות שונות של עדות המזרח. יהודי ספרדי שנהג בניגוד לרב אשכנזי לא היה "חוטא"; הוא הסתמך על מנהג אחר או רב אחר. הוא הדין לנושא שלנו. אשה שקוראת את התשובה הזאת וממשיכה להתפלל בקשה פרטית פעם ביום במקום להתפלל את העמידה שלוש פעמים ביום איננה "חוטאת"; היא יכולה לסמוך על בעל ערוך השולחן ופוסקים נוספים שפסקו כך. אני הייתי מנסה לשכנע אותה שפירושם אינו נכון, אבל היא איננה "חוטאת"; היא פשוט סומכת על דעה לגיטימית אחרת.

III) דברי סיכום
למדינת ישראל היום יש בעיה כפולה ומכופלת. מצד אחד אין אחדות. יש ויכוחים ומריבות בין עדות ומפלגות השונות, בין חרדים וחילוניים, בין אורתודוקסים קונסרבטיבים ורפורמים. שסעים אלה מאיימים עלינו יותר מכל איום חיצוני ועלינו להיזהר מהם מכל משמר על מנת שלא נחזור על הטעויות של יוסף ואחיו, של ירבעם ורחבעם, של יסון ומנלאוס, ושל החכמים והבריונים.

מצד שני, יש ניסיון מתמיד לכפות אחידות על קבוצות יריבות. בשנות החמישים ניסו האשכנזים הוותיקים לכפות את ערכיהם על העולים החדשים מעדות המזרח – והתוצאות השליליות ידועות. במשך 67 שנה מנסה הרבנות הראשית לכפות את דעתה – שהיא דעת מיעוט – על כל תושבי המדינה בענייני נישואין, גיטין, וגיור — והם מצליחים רק להשניא את המסורת היהודית על יהודים רבים ולהבריח מאות זוגות צעירים להתחתן בקפריסין. החרדים ניסו ללא הרף לכפות את דעתם בענייני גיור, כשרות, הפלות, מיהו יהודי, וניתוחי מתים – ללא הועיל. לכולם אנו אומרים: לא זו הדרך! "שבעים פנים לתורה" – מדינת ישראל זקוקה לסוגים שונים של יהודים – חרדים, דתיים לאומיים, קונסרבטיבים, רפורמים, וחילוניים. "אין דעתם דומה זה לזה" ואין שום סיכוי או צורך לכפות דעה אחידה. "וריבוי הדיעות שבא על ידי השתנות הנפשות והחינוכים, דווקא הוא הוא מעשיר את החכמה והגורם הרחבתה".

דוד גולינקין
ירושלים עיר הקודש
י"א תמוז תשע"ה

הערות
[1.] סוכה מ"ו ע"ב ופסחים קט"ו ע"א (לפי כל כתבי היד; בדפוסים כתוב "סוריא"). והשוו גיטין פ"ט ע"א לסורא מול נהרדעא ובבא מציעא ע"ג ע"א לסורא מול כפרי. על המסורות החלוקות בין סורא ופומבדיתא ראו דוד גודבלט, HUCA 48 (1977), pp. 210-216 ואסופות ח' (תשנ"ד), עמ' 99-129 (שני מאמרים).

[2.] הם נאספו על ידי שמחה אסף, תקופת הגאונים וספרותה, ירושלים תשי"ז, עמ' רס"א-רע"ח; וראו המאמרים באסופות בהערה הקודמת.

[3.] מרדכי מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, ירושלים, תרצ"ח.

[4.] H. J. Zimmels, Ashkenazim and Sephardim, London 1958, especially Parts II and III.

ספרות

איש-הורוויץ, משה, הלכה: בין אורתודוקסיה לרפורמה, [ירושלים], תשנ"א, עמ' 80-61
בלידשטיין, יעקב, "על רב-מובניות התורה", עיונים במחשבת ההלכה והאגדה, באר שבע, 2004, עמ' 34-29
בן-מנחם, חנניה, המחלוקת בהלכה, שני כרכים, ירושלים, 1991
גולינקין, דוד, בתוך: פותחים שבוע, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2001, עמ' 102-97
גולינקין, דוד, מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות, ירושלים, תשס"א, עמ' 67-66
גילת, יצחק, "לדרכי עיצובה של ההלכה", האומה ז/4 (מאי 1969), עמ' 468-465
דישון, דוד, תרבות המחלוקת בישראל, ירושלים ותל אביב, תשמ"ד, 109 עמודים
דעות, גליון 52 (אב תשע"א), על "מחלוקות וקרעים בחברה הדתית"
הלוי, חנה עציוני, ארץ שסועה, מודן, 1999
ויינברג, הרב יעקב יחיאל, את אחי אנכי מבקש, בני ברק, תשכ"ו, עמ' מ"ה-ע"ח
זוסמן, יעקב, "חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", תרביץ נ"ט (תש"ן), עמ' 73-61
זמר, הרב משה, "הכנרת והפלורליזם הדתי", דבר, כ"ח בניסן, תשנ"ג
זמר, הרב משה, הלכה שפויה. תל אביב, תשנ"ד, פרק 32
ירון, צבי, משנתו של הרב קוק, ירושלים, תשל"ד, עמ' 371-323
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ירושלים, תשנ"ט, עמ' 183-180
מחניים 5 (אייר תשנ"ג) – כל החוברת
נועם, ורד, "בית שמאי וההלכה הכיתתית", מדעי היהדות 41 (2002), עמ' 70-45
סבתו, חיים, בואי הרוח, תל אביב, 2008, עמ' 27-26
סימון, אוריאל, "האם יש לסובלנות שורשים במקרא?" גיליון, ניסן תשנ"ז, עמ' 18-6 = מאיר רוט, עורך, הציונות הדתית בראיה מחודשת, עין צורים, תשנ"ח, עמ' 140-129
סליגמן, אדם ושלמה פישר, עורכים, עול הסובלנות, ירושלים, 2007 (ביקורת: יהודי מירסקי, אקדמות כ"ג [תשס"ט], עמ' 228-219)
ספראי, שמואל, "הפלורליזם ביהדות בתקופת יבנה", דעות מ"ח (תש"ם), עמ' 170-166
עפשטיין, הרב ברוך הלוי, מקור ברוך, עמ' 201-198 בהערה ב' המובא בשיח מישרים 23 (אדר ב' תשנ"ב), עמ' 4-3
ערכים משותפים — מקורות שונים: הרהורים של יהודים, נוצרים ומוסלמים, ירושלים, 1999, עמ' 169-155 (על חינוך לסובלנות)
פרוינד, בלה ודודו טופז, עמודים 621 (8) (אייר תשנ"ח), עמ' 5-4
רביצקי, אבי, "שאלת הסובלנות במסורת היהודית" בתוך: בין סמכות לאוטונומיה במסורת ישראל, תל אביב, 1997, עמ' 420-396 = חירות על הלוחות, תל אביב, תשנ"ט, עמ' 138-114
שביד, אליעזר, חינוך הומניסטי-יהודי בישראל, תל אביב, 2000, פרקים ט-י
שגיא, אבי, "על המתחים בין דתיים וחילוניים", עין טובה: ספר היובל לטובה אילן, תל אביב, תשנ"ט, עמ' 430-408
שגיא, אבי, אלו ואלו, תל אביב, 1996, עמ' 86-73, 197-175 (ביקורת: חנה כשר, שנתון המשפט העברי כ"א [תשנ"ח-תש"ס], עמ' 312-291)
שרלו, הרב יובל, "מחלוקת – וצדיק באמונתו יחיה" רשות הרבים, תשס"ב, עמ' 244-242
Bleich, Rabbi J. David , "Communal Issues", Contemporary Halakhic Problems, Vol. 3, New York, 1989, pp. 82-113
Blumenthal, Elchanan, "Social Plurality and Religious Pluralism", Religious Life in Jerusalem (supplement to The Jerusalem Post), December 22, 1995, p. 3
Claman, Richard, "A Philosophic Basis for Halakhic Pluralism", Conservative Judaism 54/1 (Fall 2001), pp. 60-80
Idem., "Is Theological Pluralism Possible?", Conservative Judaism 64/4 (Summer 2013), pp. 49-70
Cohen, Rabbi Jack, ed., Aspects of Religious Pluralism in Israel and the Diaspora, Mevakshei Derekh, Jerusalem, no date, 7 articles, 46 pages
Dine Israel 25 (2008), pp. 73-121 and 26-27 (2009-2010), pp. 229-307 (2 articles) (on pluralism in the Talmud)
Dorff, Rabbi Elliot, "Pluralism", in Steven Katz, ed., Frontiers of Jewish Thought, Washington, D.C., 1992, pp. 213-233 (with an annotated bibliography) = "Pluralism: Models for the Conservative Movement", Conservative Judaism, 48/1 (Fall 1995), pp. 21-35
Dorff, Rabbi Elliot, "Hearing God's Voice ", Avar V'atid 4/2 (December 1997), pp. 43-45
Ellenson, Rabbi David, After Emancipation, Cincinnati, 2004, pp. 257-279 (re. two Orthodox rabbis opposed to separatism)
Fein, Leonard, and Rabbi Kenneth L. Cohen, eds., Darkhei Noam: Judaism and the Jewish State: A Resource Guide, NIF, 1998, 91 pp. (see pp. 87-88 for an early version of this Bibliography)
Feldman, Rabbi David, "Her Majesty's Loyal Opposition", Conservative Judaism 48/1 (Fall 1995), pp. 39-42
Fraade, Steven, "Rabbinic Polysemy and Pluralism Revisited", AJS Review 31/1 (April 2007), pp. 1-40
Franklin, Benjamin, "A Parable against Persecution" in: Azriel Eisenberg, ed., The Bar Mitzvah Treasury, New York, 1952, pp. 220-221
Gafni, Rabbi Mordechai, Tikkun 15/1 (January-February 2000), p. 85
Golinkin, David, The Status of Women in Jewish Law: Responsa, Jerusalem, 2012, pp. 117-118
Greenberg, Rabbi Irving, "Toward a Principled Pluralism" and "Will There be One Jewish People by the Year 2000?" in: Perspectives, New York, 1986, pp. 1-8 and 20-31
Greenberg, Rabbi Irving, "House Dividing", Hadassah Magazine, March 1998, pp. 9-11
Greenberg, Rabbi Simon, "Intellectual Freedom in the Jewish Tradition", Conservative Judaism 21/4 (Summer 1967), pp. 15-21 = The Samuel Friedland Lectures 1967-1974, New York, 1974, pp. 31-40
Greenberg, Rabbi Simon, "Pluralism and Jewish Education", Religious Education 81/1 (Winter 1986), pp. 19-28
Hartman, Rabbi David, "Halakhah as a Ground for Creating a Shared Spiritual Language", Joy and Responsibility, Jerusalem, 1978, pp. 130-161
Hartman, Rabbi David, Conflicting Visions, New York, 1990, pp. 243-266
Hartman, Rabbi David, A Heart of Many Rooms, Woodstock, Vermont, 2001, pp. 135-152; 193-204
Heyd, David, ed., Toleration: An Elusive Virtue, Princeton, 1996, 239 pp. (reviewed in Melton Gleanings, Autumn 1997, pp. 6-7)
Hidary, Richard, Dispute for the Sake of Heaven: Legal Pluralism in the Talmud, Providence, 2010, 441pp. (reviewed in AJS Review 37/1 [April 2013], pp. 152-155)
Isaacs, Rabbis Ronald and Kerry Olitzky, eds., Critical Documents of Jewish History: A Sourcebook, Northvale, NJ, 1995, No. 62 (a halakhic ruling from 1956 prohibiting the participation of Orthodox rabbis in mixed Boards of Rabbis)
Jacobson, Arthur, "The Tolerant Congregation", Svara 1/1 (Winter 1990), pp. 33-40
Kimmelman, Rabbi Reuven, "Judaism and Pluralism", Modern Judaism 7/2 (May 1987), pp. 131-150
Meirovich, Rabbi Harvey Elchanan, The Battle for Tolerance and Pluralism, Jerusalem, 1997, 63pp.
Perl, Gil S., " 'No Two Minds are Alike': Tolerance and Pluralism in the Work of the Netziv", Torah Umada Journal 12 (2004), pp. 74-98
Riskin, Rabbi Shlomo, "Dissent in Jewish Tradition: The Glory of Halakhic Pluralism", The Living Tree, Ohr Torah Stone, 2014, pp. 9-30
Rosensweig, Rabbi Michael, "Elu V'elu Divrei Elokim Hayyim: Halakhic Pluralism and Theories of Controversies", Tradition 26/3 (Spring 1992), pp. 4-23 = Moshe Sokol, ed., Rabbinic Authority and Personal Autonomy, Northvale, New Jersey, 1992, pp. 169-216; reaction by Rabbi Michael Broyde in: Tradition 27/3 (Spring 1993), pp. 108-110
Roth, Rabbi Joel, "The Ordination of Women and the Loss of Pluralism", Conservative Judaism 48/1 (Fall 1995), pp. 80-82
Roth, Sol, "Religious Pluralism: a Problem or a Solution", Judaism 36/2 (Spring 1987), pp. 162-166
Sagi, Avi, "Religious Pluralism Assessed", Sophia 38/2 (September-October 1999), pp. 93-115
Sagi, Avi, "Both are the Words of the Living God", HUCA LXV (1994), pp. 105-136
Schechter, Solomon, "His Majesty's Opposition", Seminary Addresses and Other Papers, Cincinnati, 1915, pp. 239-244
Schulweis, Rabbi Harold, "Jewish Apartheid", Moment 11/1 (December 1985), pp. 23-28
Shalvi, Alice, and Linda Price, eds., Israel as a Pluralist State, Schechter Institute, Jerusalem, 2006, 100 pp. (English and Hebrew)
Weiner, Rabbi Chaim, L'chaim: Seven Years in Edgware, London, 1998, pp. 61-67
Weiss, Rabbi Avi, "Open Orthodoxy", Judaism 46/4 (Fall 1997), pp. 416-417
Yadin-Israel, Azzan, "Rabbinic Polysemy…", AJS Review 38/1 (April 2014), pp. 129-141