בפתיחת ספרי החדש על הכותל המערבי, ספר שחיברתי עם חברי פרופ’ קובי כהן הטב, מופיעה ההקדשה: “לבני משפחת כהן, הטב, בומגרטן ובר, שדורות רבים חלמו על ירושלים הבנויה וששאיפתם התגשמה”. נדמה כי הקדשה זו והרעיון שמובע בה משותפים לרוב רובו של העם היהודי אשר דורות על גבי דורות חי בקהילות ישראל בתפוצות, רחוק מארץ ישראל, התפלל אליה וייחל לשיבת ציון, אך לא יכול היה לעשות זאת.

לא רק שיהודים לא חיו בארץ אלא שרוב ההיסטוריה היהודית לא מילאו מרבית היהודים את מצוות העלייה לרגל, ובלית ברירה הסתפקו בתפילה שנאמרה אחרי תקיעת שופר: “בשנה הבאה בירושלים הבנויה”. מובן שמציאות זו הייתה שונה בימי הבית השני בזמן קיום הבית, אז הגיעו רבים מיהודי הארץ והתפוצות אל ירושלים ופקדו את בית המקדש. לשיאה הגיעה עלייה לרגל זו דווקא בחג הסוכות. רמזים ממקורות היסטוריים שונים מעידים שמבין שלושת הרגלים, הייתה תנועת העלייה לרגל לירושלים עוצמתית במיוחד בחג זה.

החורבן הנורא של ירושלים בשנת 70 לספירה ושריפת בית המקדש אילצו את היהודים להתאים את עצמם למציאות שבה נהרס המוקד הדתי שלהם. בלית ברירה הם החליפו עתה עלייה לרגל, הבאת ביכורים והקרבת קורבנות –בתפילה, צום ותענית. מאז, ובמשך כ־1,900 שנים, נותקו רוב רובם של היהודים מירושלים שהפכה עבור מרביתם למושג ערטילאי ולמושא לגעגועים. ירושלים, כמוקד פיזי של עלייה לרגל, הוחלפה בלית ברירה בייחולים לבנייתה ברצון להגיע אליה כעולי רגל.

הצורך במקום קדוש והביקור בו חוצה תקופות ודתות. בכל דתות העולם אפשר למצוא עולי רגל שפוקדים מקומות קדושים. לאורך כל ההיסטוריה צעדו עולי הרגל מאות ואלפי קילומטרים, חצו ימים ונהרות, טיפסו אל פסגות הרים וסיכנו את נפשם. הסיבה לכך הייתה לא רק בגלל שבחלק מן הדתות העלייה לרגל היא מצווה דתית, אלא גם ובעיקר האמונה שההגעה למקום הקדוש מקרבת את המאמין לשורשי אמונתו ולאלוהיו. במקום הקדוש נמצא “ציר עולם” (Axis Mundi), ציר דמיוני המחבר בין שמיים וארץ שבו חשים ומרגישים המאמינים בעוצמה רבה.

מנהג העלייה לרגל ההמוני לירושלים התחדש, ובמלוא העוצמה, רק בשנת 1967. מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים שינו בבת אחת את מציאות הניתוק מן המקומות הקדושים היהודיים ומן הכותל המערבי, ואפשרו ליהודי מדינת ישראל והתפוצות להפוך את הקיר המקודש ואת הרחבה שלפניו ליעד המוני של עלייה לרגל. מאז שנת 1967 הלך והתעצם בהתמדה מנהג הביקור והתפילה במקום ואף נוצרו שם מנהגים חדשים, יהודיים־ישראליים באופיים ובמהותם. בדומה לימי קדם, גם בימינו הפך חג הסוכות לאחד משיאי עלייה לרגל זו. חוץ מברכת הכוהנים הנהוגה שם, הפכה ההגעה לכותל המערבי ולמקומות קדושים אחרים למנהג עממי ומשפחתי שמשך רבים.

אך השנה המציאות כופה עלינו שינויים רבים באורחות החיים, בהם גם בנוגע לעלייה לרגל לירושלים. מגפת הקורונה, המאתגרת את החברה הישראלית, תחייב גם שינוי בנוגע לביקור בירושלים ובכותל המערבי. השנה לא תהיה ברכת כוהנים המונית בכותל ולא יתקיימו שם הקפות שניות. לא רק החברה החרדית תצטרך להתאים את עצמה למציאות זו אלא גם פלחים וחלקים אחרים בחברה היהודית שנהגו להגיע בחגיגיות לירושלים בחג הסוכות.

זהו אתגר גדול שניצב כעת בפני רבים. בשני הדורות האחרונים התרגלו הישראלים למציאות שבה הגישה למקום הקדוש פתוחה בפניהם ללא כל הפרעה. רבים מן המאמינים זקוקים ל”מקום” ואין הכוונה כאן רק לכינוי לאל גם אלא למקום אמיתי שאליו הם מכוונים את עצמם ולשם שואפים. על אף צורך זה, נראה כי השנה לא תהיה ברירה בידי רבים אשר יאלצו להסתפק בתפילה “רגילה” בבית הכנסת.

הדבר הוא לא רע בהכרח שכן ירושלים, הכותל המערבי ובית המקדש החרב יחזרו להיות השנה מושגים ורעיונות ולא מקומות של ממש. מציאות אמונתית מאתגרת זו היא במידה רבה חזרה למציאות ששררה במשך דורות רבים בקרב קהילות ישראל אשר עבורם ירושלים הייתה מקום מרוחק ולא נגיש ומושא דמיון בלבד ללא אפשרות לבקר בה. מבחינה זו חווים עתה הישראלים את תחושותיהם של יהודי התפוצות שמנותקים פיזית מן המקומות הקדושים ורואים בהם מרכיב מטאפיזי. הקהילה, בית הכנסת, המשפחה, התפילה והטקס – שדורות רבים מילאו תוכן דתי בחייהם של יהודי העולם – מהווים השנה את התחליף למקום הקדוש.

על אף האתגר, וכפי שראינו במחזור החגים ובימי הזיכרון היהודיים‏־ישראליים שחגגנו וציינו בשבעת החודשים שחלפו מאז פרוץ המגיפה, החברה הישראלית השכילה להתאים את עצמה למציאות הקשה שנוצרה ומצאה תחליפים לביקור בכותל המערבי, בהר הרצל ובבתי הקברות הצבאיים. רבים מקווים ומייחלים שבחג הסוכות של שנת תשפ”ב יוכלו המתפללים והמאמינים לחזור חזרה לכותל המערבי ולשאר המקומות הקדושים, אך ייתכן כי המגיפה גם יצרה עבור רבים דווקא הזדמנות להיווכח ולראות שה”מקום” נמצא בכל מקום ומקום.