עשה לך רב
שנה 9, מספר 6
אב תשפ”ג

האם ניקוב הגוף מותר על פי הלכה?*

מאת הרב דוד גולינקין

(יורה דעה קפ”ב: ה’)

לכבוד הרב פרופ’ אליוט דורף
רב, מורה, מענטש
בהגיעו לגבורות.
יהי רצון שימשיך ללמוד, ללמד ולעשות
עד מאה ועשרים.

שאלה: האם ניקוב בגוף מותר על פי הלכה?

תשובה: על מנת להבהיר את הנושא, אחלק את תשובתי לששה סעיפים:

א) ניקוב האף והאוזן לבנות ולנשים;
ב) ניקוב האף והאוזן לבנים וגברים;
ג) מורא אב ואם;
ד) ניקוב מקומות אחרים בגוף;
ה) סיבוכים רפואיים;
ו) סיכום והלכה למעשה.

א) ניקוב האף והאוזן לבנות ולנשים

בתקופת המקרא נהגו בנות ונשים לענוד נזמים ו/או עגילים באזניהם ובאפיהם כפי שמוכח מהמקורות דלהלן. לעתים, המונח הוא “נזם” שפירושו עגיל באוזן או נזם באף, הכל לפי ההקשר.

1. בראשית כ”ד:מ”ז (והשוו שם, פס’ כ”ב, ל’): עבד אברהם מספר למשפחת רבקה: “ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה”.
2. בראשית ל”ה:ד’: “ויתנו [בני ביתו של יעקב] אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם…”. (אין זה ברור אם מדובר בגברים או בנשים.)
3. שמות ל”ב:ב’-ג’: “ויאמר אליהם אהרן: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, ויביאו אל אהרן”.
4. ישעיהו ג’:י”ח-כ”א: “ביום ההוא יסיר ה’ את תפארת… הנטיפות… הטבעות ונזמי האף…”. “נטיפות” הן ככל הנראה עגילים ובהם מרגליות הנוטפות כלפי מטה כמו טיפות מים. (1)
5. יחזקאל ט”ז:י”ב: הנביא מדבר אל ירושלים כאילו היא בחורה שיצאה לתרבות רעה: “ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך…”.
6. הושע ב’:ט”ו: הנביא משווה את עם ישראל לזונה: “ותעד נזמה וחליתה ותלך אחרי מאהביה”. (2)
7. משלי כ”ה:י”ב: “נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אוזן שומעת”. גם שם אין זה ברור מי עונד את הנזם, גבר או אשה.

גם בתקופת המשנה והתלמוד היה זה מובן מאליו שבנות ונשים ענדו נזמים באזניהן ובאפיהן. והרי חלק מהמקורות בנידון שכבר נאספו על ידי החוקרים א”ש הרשברג ושמואל קרויס:

1. משנה שבת ו’:א’: “במה אשה יוצאה [בשבת] ובמה אינה יוצאה? לא תצא אשה… ולא בנזמים…”.
2. בבבלי שם (נ”ט סע”ב) מפרשים “נזמים: נזמי האף“, ורש”י מסביר: “אבל נזמי האוזן מותרין לכתחילה” בשבת מכיוון שקשה לשלוף אותם על מנת להראות אותם.
3. משנה שבת ו’:ו’: “הבנות קטנות יוצאות בחוטין, ואפילו בקיסמין שבאזניהן“. רש”י מסביר (בבלי שבת, ס”ה ע”א) שהבנות הצעירות מנקבות את אזניהן ואין עושות נזמים עד שתגדלנה, ולכן נותנות חוטין או קיסמין באזניהן כדי שהחורים לא ייסתמו.
4. משנה כלים י”א:ח’-ט’: “כל תכשיטי נשים טמאים:… נזמים [=נזמי האוזן]… נזמי האף… נזם שהוא עשוי כקדרה מלמטן וכעדשה מלמעלן…”.
5. תוספתא עבודה זרה ה’:א’, מהד’ צוקרמנדל, עמ’ 468: “[וצורה של עבודה זרה] על המכובדין כגון השיריים והנזמים וטלאות וטבעות — הרי אלו אסורות…”.
6. ברייתא בקידושין מ”ח סוף ע”א = בבא קמא צ”ט ע”א: “דתניא: [אשה אומרת לאיש:] עשה לי שירים, נזמים וטבעות ואקדש אני לך, כיוון שעשאן מקודשת — דברי רבי מאיר…”.
7. ברייתא בשבת מ”ו ע”ב = מועד קטן י”ב ע”ב: “הא תניא: השירין, הנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר [בשבת]…”.
8. שמות רבה ט”ו:ג’: “למה הדבר דומה? למלך שביקש לישא אשה ובאו ואמרו לו: ענייה היא, אין לה בעולם אלא שני נזמים בלבד…”.

לבסוף, גם בימי הביניים ובעת החדשה נהגו נשים יהודיות לענוד עגילים באזניהם, כפי שמוכח מאיורים רבים. (3)

נוכחנו אפוא לדעת שנשים ובנות יהודיות נהגו מאז ומתמיד לנקב את אזניהן ואפיהן ולענוד עגילים ולא מצינו אף אחד שניסה לאסור את הדבר.

ב) ניקוב האף והאוזן לבנים וגברים

באשר לבנים ולגברים, העניין קצת יותר מסובך אבל לאחר עיון מתברר שגם זה מותר. משמות ל”ב:ב’-ג’ הנ”ל משתמע שגם בנים וגברים ענדו נזמים באזניהם בתקופת המקרא. ברור מפסוק ב’ שהבנים ענדו נזמים, ואילו מפסוק ג’ משתמע שגם הגברים ענדו נזמים ולכן נאמר “כל העם“. דבר זה נרמז גם בסוף ספר איוב (מ”ב:י”א). שם מסופר שכל אחיו ואחיותיו ויודעיו של איוב באו לנחמו “ויתנו לו איש קשיטה אחת, ואיש נזם זהב אחד“, ומכאן משתמע שגם איוב היה עונד נזמים. (4)

מצד שני, יש מקור אחד במקרא המרמז שגברים ישראליים לא נהגו לענוד נזמים. נאמר בשופטים ח’:כ”ד-כ”ו:

ויאמר אליהם גדעון: אשאלה מכם שאלה ותנו לי איש נזם שלל; כי נזמי זהב להם [=למדינים שאותם בזזו] כי ישמעאלים הם… וישליכו שמה איש נזם שללו… לבד מן השהרונים והנטיפות… שעל מלכי מדין…

כלומר, המדיינים שכונו “ישמעאלים” (במובן של עמי מדבר נודדים, השוו בראשית ל”ז:כ”ה-ל”ו) נהגו לענוד נזמי זהב ונטיפות, ובניגוד לבני ישראל.

כידוע, אין פוסקים הלכה בדרך כלל על פי המקרא, אבל בכל זאת נוכחנו לדעת שיש ראיות שגברים אכן ענדו נזמים בתקופת המקרא. (5)

יש מקור אחד שמלמד לכאורה כי גברים מסוימים היו מנקבים את אזניהם בתקופת התנאים:

דתניא: לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, ולא סורק במשיחה [=בחוט] שבאזנו, ולא גרדי [=אורג] באירא [=צמר גפן] שבאזנו, ולא צבע בדוגמא [של צבעים שונים] בצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו…(שבת י”א ע”ב).

ברם, מקור זה אינו ודאי, כי בשני נוסחים של המקבילה בתוספתא כתוב “ולא נגר בקיסם שבצוארו“. (6)

מאידך גיסא, בתקופת התנאים היו חכמים שניסו לאסור על גברים לענוד תכשיטי נשים, ושמא מכאן יש לאסור את הדבר. שנינו בספרי דברים פיסקא רכ”ו (מהד’ פינקלשטין עמ’ 258; והשוו מדרש תנאים לדברים כ”ב:ה’, עמ’ 134):

“לא יהיה כלי גבר על אשה” (7)… תלמוד לומר “תועבה”, דבר הבא לידי תועבה. זהו כללו של דבר: שלא תלבש אשה כדרך שהאיש לובש ותלך לבין האנשים, והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים… (8)

ברם, יש להדגיש שהתנא מתנגד דווקא ל”תכשיטי נשים” ואילו אנו עוסקים בתכשיטים הנהוגים אצל נשים וגברים גם יחד. בכל אופן, דעה זאת לא נתקבלה להלכה. בברייתא המקבילה בנזיר נ”ט ע”א כבר אין זכר ל”תכשיטי נשים” ורק נאסרו שמלת אשה ו”שלא יתקן איש בתיקוני אשה”.

אכן, גדולי הפוסקים פסקו על פי בבלי נזיר ולא על פי ספרי דברים. יתר על כן, הם הדגישו שאיסורים אלה נקבעים על פי המציאות החברתית של המקום והזמן.(9) וכך כתב הרמב”ם בספר המצוות, לא תעשה, סימן מ’: “וכל גבר שנתקשט או לבש מה שידוע באותו המקום שצורה זו מיוחדת לנשים – לוקה [על כך שעבר על מצוות לא תעשה]”. וכן פסק הרמב”ם בהלכות עבודה זרה י”ב:י’: “ולא יעדה איש עדי אשה, כגון: שילבש בגדי צבעונין וחלי [=תכשיט] זהב, במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים — הכל כמנהג המדינה“.

וכן פסק הטור (יורה דעה קפ”ב): “לא תלבש אשה בגדים המיוחדין לאיש לפי מנהג המקום“. ור’ יוסף קארו ציטט מהמשנה תורה הנ”ל מילה במילה ביורה דעה קפ”ב:ה’ (פרט לשלש המילים האחרונות).

למדנו אפוא שבנים וגברים ענדו נזמים באזניהם בתקופת המקרא. בתקופת התנאים היו חכמים שניסו לאסור על גברים תכשיטי נשים, אבל דעה זאת לא הובאה בתלמוד הבבלי. לאחר מכן, הדגישו גדולי הפוסקים את הצד החברתי שבדבר ואסרו תכשיטים לגברים רק אם אותם תכשיטים היו מיועדים לנשים באותו מקום ובאותו זמן. מכיוון שבימינו מקובל שגם נשים וגם גברים עונדים נזמים באזניהם ובאפיהם, אין בכך שום איסור מעיקר הדין, כי בעניין זה “הכל כמנהג המדינה. (10)

ג) מורא אב ואם

נאמר בספר ויקרא י”ט:ג’: “איש אמו ואביו תיראו” וחז”ל פירשו (קידושין ל”א סוף ע”ב ומקבילות): “תנו רבנן: איזהו מורא?… ולא סותר את דבריו ולא מכריעו…”. יש גישות שונות לגבי פירושו של הביטוי “ולא סותר את דבריו”. הרבה ראשונים ופוסקים מצטטים את הביטוי מבלי לפרש דבר וחצי דבר.(11) רש”י לא התייחס לאותו ביטוי, אך פירש את הביטוי הסמוך: “ולא מכריעו — אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה, לא יאמר ‘נראים דברי פלוני’ “. ר’ מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ”ה, ספרד, 1244-1165) הגיב: “זה אין צריך דהיינו ‘סותר את דבריו’, אלא אפילו נראין לו דברי אביו, אין לו לומר ‘נראין דברי אבא’ שנראה כמכריע דברי אביו, אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקין — ישיב“.(12) כלומר, לדעת הרמ”ה שני הביטויים עוסקים במחלוקות הלכתיות. “סותר את דבריו” פירושו להסכים עם מי שחולק על אביו; “מכריעו” פירושו להסכים עם אביו.

ברם, במחילה, אין שום רמז בברייתא שמדובר במחלוקות הלכתיות. לפי פשוטו מתייחס הביטוי “ולא סותר את דבריו” לכל סוג של סתירה. אכן, כך פירש רבינו חננאל ב”ר שמואל, מחותנו של הרמב”ם, שחי במצרים במאות הי”ב-הי”ג (13) (בפירושו לקידושין, מהד’ בלוי, ניו-יורק, תש”ל, עמ’ רנ”ו): “וסותר דבריו: במילי דעלמא“. וכן פירש ר’ פנחס הלוי הורוביץ (רבו של החת”ם סופר; פרנקפורט דמיין, 1805-1730) בספר המקנה למסכת קידושין: “נראה דכל דבר שמצווה לו אביו — אף בדבר שאין לו הנאה ממנו שאינו בכלל כיבוד — אפילו הכי אם אין לבן שום הפסד [כספי] ממנו זה בכלל מורא, שאם לא ישמע לו הוי כסותר את דבריו וצריך לשמוע לו“.(14)

מצוות מורא אב ואם חלה כמובן בכל עת, אבל ראוי להזכיר אותה במיוחד בהקשר שלנו מכיוון שבימינו הנושא של ניקוב הגוף גורם להרבה מתחים וסכסוכים בין הורים וילדיהם, ובמיוחד כשמדובר בנקבים במקומות יוצאי דופן (ראו להלן). לפיכך, ילדים ובני נוער הרוצים לנקב את גופם חייבים להתחשב לא רק ברצונם הם אלא גם ברצון הוריהם על מנת לשמור על מצוות “מורא אב ואם” כפי שהיא מתפרשת על ידי הפרשנים הנ”ל.

ד) ניקוב מקומות אחרים בגוף

בשנים האחרונות יש נטייה הולכת וגוברת לענוד עגילים בחלקי גוף רבים מלבד האף והאוזן, וביניהם: הגבה, העור שבין העיניים, השפה, הלחי, הלשון, הטבור, הדד ובכל חלקי איברי המין.(15)

לכאורה, יש תקדים לתכשיטים בדדים ובבית הרחם. נאמר בבמדבר ל”א:נ’ (והשוו שמות ל”ה:כ”ב): “ונקרב את קרבן ה’, איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה’ “. והתלמוד (שבת ס”ד ע”א) ניסה להסביר את שתי המילים המודגשות: “אמר רבי אלעזר [אמורא ארצישראלי, דור שני-שלישי]: ‘עגיל’ זה דפוס של דדין, ‘כומז’ זה דפוס של בית הרחם“. רש”י מסביר את העניין השני בסוגיא המקבילה בברכות כ”ד ע”א, ד”ה תכשיטין שבפנים:

כומז — דפוס של בית הרחם שהיו עושין לבנותיהן ונוקבין כותלי בית הרחם כדרך שנוקבין את האזנים, ותוחבין אותו כדי שלא יזדקקו להן זכרים.

כלומר, כומז פירושו “חגורת צניעות”, ורבה מסביר בהמשך הסוגיא בשבת על פי נוטריקון: “כומז – כאן מקום זימה”.

ברם, סוגיא זאת איננה יכולה להוות תקדים לניקוב איברי המין בימינו וזאת מארבע סיבות:
א) רבי אלעזר ככל הנראה לא התכוון לתכשיטים הנכנסים לנקב כלשהו אלא “דפוס של דדין” פירושו חזייה ו”דפוס של בית הרחם” הוא סוג של אזור או מחוך.(16)
ב) הכומז המתואר על ידי רש”י נעשה לשם צניעות, ואילו בימינו יש אמונה נפוצה שעגילים באיברי המין מגבירים את ההנאה המינית.(17)
ג) הסברו של רבה לכומז הוא אטימולוגיה עממית, אבל אין זה פשט הכתוב.
ד) אכן, החוקרים המודרניים סבורים ש”כומז” קשור למילה הערבית “כומזת” שפירושה “אשכול, ערימה”, והכוונה למחרוזת של גולות או לכדור בודד.(18) אם כן, אין שום קשר בין אותה מילה והנושא שלנו.

בכל אופן, הצניעות היא אחד מהערכים הנשגבים של היהדות, ולכן חז”ל ניסו למנוע “הרהורי עבירה” על סמך הפסוק “לא תקרבו לגלות ערוה” (ויקרא י”ח:ו).(19) בימינו, כאמור, ניקוב איברי המין נובע מהרצון להגביר את ההנאה המינית. אכן, מותר לבני זוג נשואים ליהנות מיחסי מין בדרכים שונות,(20) אבל בימינו רוב הצעירים ובני הנוער המנקבים את איברי המין שלהם אינם נשואים וועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל כבר התנגד בעבר ליחסי אישות לפני הנישואין.(21) ולכן, עגילים באיברי המין של רווקים ובני נוער אינם עולים בקנה אחד עם ערכי הצניעות של היהדות ואין לנהוג כך.

ה) סיבוכים רפואיים

בפרק ד’ מהלכות דעות מונה הרמב”ם שורה ארוכה של דברים שראוי לאדם לעשותם כדי לשמור על בריאותו. רובם לקוחים מספרות התלמוד, אבל חלקם נובעים בלי ספק מניסיונו של הרמב”ם כרופא. בהלכה א’ הוא מסביר את הרעיון המנחה בפרק:

הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים. ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד מיד…

נוסף על אזהרת הרמב”ם, יש עוד מושג הלכתי חשוב המזהיר מסכנות פיזיות. נאמר בספר דברים (ד’:ט’) “רק השמר לך ושמור נפשך מאוד” וכתוב אחריו (ד’:ט”ו) “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”. לפי פשוטם, מזהירים פסוקים אלה נגד שכחת התורה (פסוק ט’) ונגד עבודה זרה (פסוק ט”ו), אבל חז”ל שילבום באגדה העוסקת בסכנה פיזית כדי לומר: יהודים חייבים לשמור על בריאותם הפיזית (ברכות ל”ב ע”ב למטה).

גם הרמב”ם ראה בפסוקים אלה אזהרה מסכנות פיזיות. לאחר אזהרה לכסות את הבורות וכדומה, הוא ממשיך ואומר (הלכות רוצח ושמירת הנפש י”א:ד’): “וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר יפה יפה שנאמר ‘השמר לך ושמור נפשך’ (דברים ד’:ט’)”. פסק זה עבר לאחר מכן לשלחן ערוך (חושן משפט תכ”ז:ח’).

כמו כן, חז”ל אסרו הרבה דברים משום סכנה, וביניהם לתת מעות או דינרים לתוך פיו שמא יש עליהם רוק יבש של מוכי שחין או מצורעים (רמב”ם, שם, י”א:ד’ עד י”ב:ו’). יתר על כן, הרמב”ם (שם, י”ב:ו’), ר’ יוסף קארו (חושן משפט תכ”ז:י’) והרמ”א (יורה דעה קט”ז:ה’ בסוף) הדגישו שאלו הן דוגמאות בלבד ושיש להיזהר “מכל כיוצא באלו משאר סכנות” (לשון הרמב”ם).(22)

אכן, הוכחנו במקום אחר שאסור לעשן כי זהו סיכון ודאי המזיק לכל מעשן ואף לאלה הנמצאים בסביבתו.(23) ניקוב הגוף, לעומת זאת, אינו מהווה סיכון ודאי המזיק לכל מי שמנקב את גופו ולכן אין לאסור אותו באיסור מוחלט משום סכנה. אף על פי כן, מחקרים רפואיים מלמדים שניקוב הגוף גורם לעתים לסיכונים ולסיבוכים רפואיים.(24)

1. מחקרים הראו ששיעור הזיהום לניקוב האוזן הוא 24-11% (סמנתה ואחרים) או עד 35% (שורצמן) ו-30-10% לניקוב הגוף באופן כללי (שורצמן).
2. מחקר של שני רופאי שיניים הראה שניקוב הלשון, השפתיים והלחיים, עלול לגרום להפרעות בדיבור ולזיהומים. מלבד זאת, מסתכנים המנוקבים בשאיפת העגילים וסוגרי העגילים לריאות ובשבירת השיניים (פרייס ולואיס). מחקר של אנשים שניקבו בפה ברומא הראה ש-42% הראו סימנים של דלקת חניכיים, ל-20% היו נסיגות של 3-4 מ”מ, ול-22% היו שיניים שבורות (קובלו ואחרים). “רוב ארגוני הרפואה ורופאי השיניים מתנגדים בתוקף לניקוב הלשון” (מסהל ומוסגרוב, עמ’ 11).
3. באנגליה, בקרב צעירים בני 24-16 שנקבו את הגוף, 31% דווחו על סיבוכים ו-15% פנו לעזרה מקצועית. “כמעט אחד מתוך מאה ניקובים בקבוצת הגיל הזאת הוביל לאשפוז” (בון ואחרים).
4. אי אפשר לחטא את “אקדח” הניקוב ולפיכך יש חשש להעברת דלקת הכבד ודלקות אחרות (סמנתה ואחרים; שורצמן; מסהל ומוסגרוב).
5. יש חשש שHIV- מועבר באמצעות מחטים שאינן מחוטאות (סמנתה ואחרים; פוגאטש ואחרים; קובלו ואחרים).
6. כמעט שאין פיקוח על המנקבים והרבה מהם אינם נוקטים באמצעי זהירות מינימליים.

לאור המחקרים האלה, יתכן שרצוי להימנע מכל סוג של ניקוב בגוף על פי העיקרון של “גוף בריא ושלם מדרכי ה’ הוא”. ברם, יש כלל תלמודי ידוע “אין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה” (בבא בתרא ס’ ע”ב ומקבילות). יהיה זה קשה מאד לאסור ניקוב הגוף לגמרי מכיוון ש-51% של הציבור במדינות מפותחות נוקבים את הגוף (שורצמן). כמו כן, ניקוב הגוף במקומות חוץ מן האזן נהוג אצל  14% מן הציבור האמריקאי בין הגילים 50-18 (הלורן) ואצל 10% מן הציבור האנגלי מגיל 16 ומעלה (בון ואחרים).

ולכן, אם לאחר מחשבה ובדיקת הסיכונים מחליטים בכל זאת לנקב את הגוף, יש  לנקוט באמצעי הזהירות כגון אלה המומלצים על ידי האקדמיה האמריקאית לדרמטולוגיה בשנת 2014 (הלורן; נקודות 6-5 נוספו מארמסטרונג, עמ’ 238 ומולדון, עמ’ 299):

1. יש להשתמש באוטוקלב על מנת לחטא כל ציוד שאיננו חד-פעמי.
2. על המנקב להשתמש במחטים סטריליים או חד-פעמיים לכל סוגי הניקוב.
3. על המנקב לשטוף את ידיו וללבוש כפפות חד-פעמיות לכל פרוצדורה.
4. יש לענוד תכשיטים היפו-אלרגניים העשויים מפלדה לא חלידה, זהב 14 או 18 קרט, או ניאוביום, ובמיוחד לניקובים הראשונים.
5. יש לנקות את מקום הנקב לפני הניקוב בסבון נגד חיידקים.
6. יש לנקות את הנקב פעמיים ביום, אבל אין להשתמש באלכוהול.

ו) סיכום והלכה למעשה

1. מעיקר הדין מותר לענוד עגילים באף ובאוזן על פי כל התקדימים שהובאו לעיל.
2. אם ההורים מתנגדים לניקוב הגוף, חייבים ילדים ובני נוער להתייחס בכובד ראש למצוות “מורא אב ואם” כפי שהיא נתפרשה לעיל.
3. ענידת עגילים באיברי המין על ידי בני נוער ורווקים אינה עולה בקנה אחד עם ערכי הצניעות של היהדות ואין לנהוג כך.
4. יש סיכונים רפואיים בכל סוג של ניקוב הגוף. אם מישהו בכל זאת מחליט לנקב את גופו, עליו לנקוט באמצעי זהירות כגון אלה הרשומים לעיל על מנת לקיים את הפסוק “רק השמר לך ושמור נפשך מאוד”.

דוד גולינקין
ירושלים עיר הקודש
ט”ו באב תשפ”ג

הערות

* הקיצורים להלן מתייחסים לרשימת הספרות בסוף. תשובה זאת נכתבה לכתחילה בעברית, אושרה על ידי ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל באלול תשנ”ח ופורסמה בתשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל ו’ (תשנ”ה-תשנ”ח), עמ’ 252-241 שנמצא אף באתר responsafortoday.com. לאחרונה, תרגמתי את התשובה לאנגלית עם עדכונים (בעיקר של סעיף ה’ על סיבוכים רפואיים) והיא הופיעה בספר היובל לפרופ’ אליוט דורף בהגיעו לגבורות: Michael Berenbaum and Michael Dorff, eds. Hesed V’Emet Nashaku: Lovingkindness and Truth Embraced: The Life and Thought of Rabbi Elliot Dorff, Paradise Valley, PA, 2023, pp. 230-243. בנוסח עברי זה עדכנתי את התשובה על סמך הנוסח האנגלי המעודכן.

1. ראו George Gray, ICC to Isaiah 1-39, Edinburgh, 1912, p. 73; עמוס חכם, דעת מקרא לספר ישעיהו, ירושלים, תשמ”ד, עמ’ מ’; התרגום החדש של JPS המתרגם: “the eardrops”; קרויס, עמ’ 318 המפרש על פי המילה “שלמיני” בירושלמי שבת פרק ו’, ח’ ע”ב; וכן הרשברג, עמ’ 40. אבל השוו אנציקלופדיה מקראית ש”אין ראיה שהכוונה לעגילים דווקא, שהרי גם תכשיטים אחרים נעשו בצורת טיפות”.
2. לכאורה שתי הדוגמאות האחרונות מלמדות שרק זונות ענדו עגילים ונזמים, אבל ברור מכל שאר המקורות שמדובר במנהג נפוץ אצל כל הנשים.
3. ראו לדוגמא בספרו של רובנס, עמ’ 72, 67, 66, 4; ויש לציין שיש שם תמונות רבות של נשים העונדות עגילים מלבד אלו הרשומות במפתח.
4. אבל יתכן שהנזם היה נחשב למתנה בעלת ערך בלי קשר למי שענד אותו — ראו עמוס חכם, דעת מקרא לספר איוב, ירושלים, תש”ל, עמ’ של”ב.
5. השוו שמות כ”א:ו’ לדינו של עבד עברי שנרצע במרצע, אבל אותו פסוק אינו מלמד הרבה על ענייננו.
6. תוספתא שבת א’:ח’, מהד’ ליברמן, עמ’ 2: הדפוס וכ”י ווינא גורסים “שבצוארו” ואילו כתבי היד ערפורט ולונדון גורסים “שבאזנו”, כמו הבבלי. והשוו גם למקבילה בירושלמי שבת א’:ג’, ג’ ע”ב, וכן לאבות דרבי נתן נוסח ב’, פרק כ”א, מהד’ שכטר, עמ’ 45.
7. ככל הנראה אסרה התורה את הנוהג הזה מכיוון שהוא היה קשור לפולחן של עבודה זרה. ראו הרמב”ם בספר המצוות ובמשנה תורה המובאים להלן ובמורה נבוכים ג’, ל”ז; אנציקלופדיה מקראית כרך ט’, טור 467; S.R. Driver, ICC on Deuteronomy, third edition, Edinburgh, 1901, pp. 250-251; Harry Hoffner, JBL 85 (1966), pp. 326-334; W. H. Ph. Romer, in: Travels in the World of the Old Testament, Assen, 1974, pp. 217-222; Theodor Gaster, Myth, Legend and Custom in the Old Testament, I, Gloucester, Mass., 1981, pp. 316-318.
8. קרויס, עמ’ 307, סבור שהתנא במדרש תנאים (ובספרי דברים) סבר ש”תכשיט” פירושו בגדים, אבל אין דבריו נראים מכיוון שהמילה “תכשיט” שכיחה כל כך בספרות חז”ל.
9. והשוו לדברי הרב חיים וינר על מכנסיים לנשים בתשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל, כרך ד’ (תש”ן-תשנ”ב), עמ’ 59.
10. הרב אלן בתשובתו מעלה את השאלה האם יש לאסור את ניקוב הגוף משום חבלה עצמית, כי לדעת רוב הפוסקים אין אדם רשאי לחבול בעצמו (ראו משנה בבא קמא ח’:ו’; תוספתא בבא קמא ט’:ל”א, מהד’ ליברמן, עמ’ 49; בבלי בבא קמא צ”א ע”א-ע”ב; אנציקלופדיה תלמודית, ערך “חובל”, כרך י”ב, טורים תרפ”א-תרפ”ב; ומה שכתבתי בתשובות ועד ההלכה הנ”ל, עמ’ 43). יתר על כן, המשנה אוסרת על אדם לבקש מאדם אחר לחבול בו (בבא קמא ח’:ז’). הוא משיב שברור מהמקורות לעיל שחז”ל לא החשיבו את ניקוב האף והאוזן כחבלה עצמית ולכן אין לאסור מטעם זה. ואפשר להוסיף שחבלה היא בדרך כלל מכה הנעשית בכעס על מנת להזיק, ואילו כאן ניקוב הגוף נעשה ביישוב הדעת על מנת ליפות את הגוף. והשוו אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ד’, ירושלים, תשנ”ד, טור 607 בדיון על ניתוחים פלסטיים לנוי.

11. הרי”ף לקידושין ל”א ע”ב, דפןס ווילנא י”ג ע”א; רמב”ם, הלכות ממרים ו’:ג’; הרא”ש לקידושין, פרק א’, סימן נ’; המאירי לקידושין, מהד’ סופר, עמ’ 184; פסקי הרי”ד לקידושין, מהד’ ליס, ירושלים, תשל”ז, טור שכ”ד.

12. הציטוט לקוח מטור יורה דעה סימן ר”מ, והשוו כסף משנה לרמב”ם הנ”ל לציטוט דומה.
13. לפרטים על חייו של רבינו חננאל ב”ר שמואל ראו יצחק סונא, ר’ חננאל ב”ר שמואל על הרי”ף למסכת קידושין, ירושלים, תשל”ה, עמ’ 25-5; ש”ד גויטיין, תרביץ נ’ (תשמ”א), עמ’ 395-371; יוסף ינון (פנטון), שם נ”ה (תשמ”ו), עמ’ 107-77.
14. דבריו מובאים בספר המצוות להרמב”ם, מהד’ ר’ חיים הלר, ירושלים, תש”ו, עמ’ פ”ח, הערה 5. לדיון בשאלה אם כיבוד אב ואם שייך בדבר שאינו מהנה את ההורים, עיינו שם וכן בתשובה של הרב עובדיה יוסף המובאת על ידי בנו ר’ יצחק יוסף, ספר הלכות כיבוד אב ואם, ירושלים, תש”נ, עמ’ כ”ד-כ”ה בהערה ח’, וכן Gerald Blidstein, Honor Thy Father and Mother, New York, 1975, pp. 83-84 and p. 196, n. 27.

15. תופעה זאת נזכרת ברוב המאמרים הרשומים ברשימת הספרות, סעיף ג’. בון ואחרים, שסקרו למעלה מ-10,000 בני אדם מגיל 16 ומעלה, נותנים סטטיסטיקה מדויקת הרשומה על פי אברי הגוף (טבלה 2, שם).
16. כך הסקתי מעיון בדיון החשוב של הרשברג, עמ’ 41, הערות 5-3. השוו למקבילה בירושלמי שבת ח’, ד’, דף ח’ ע”ב.
17. כך שמעתי בזמנו מפי הרב דוד לזר ששמע על כך מבני נוער רבים, וכך כתוב אצל ארמסטרונג, עמ’ 237, על סמך שני מחקרים קודמים.
18. ראו Brown, Driver, Briggs, A Hebrew and English Lexicon of the Old Testament, Oxford, 1907, p. 484, ערך כמז; אנציקלופדיה מקראית, טור 548; H. Snaith, Leviticus and Numbers, London, 1967, p. 329. אליעזר בן יהודה, מלון הלשון העברית, חלק ג’, ניו יורק ולונדון, 1960, עמ’ 2288, הערות 3-2 הדגיש שהמקור והמובן המדויק של המילה אינם ידועים.
19. ראו סיכום טוב אצל הרב חיים וינר, תשובות ועד ההלכה הנ”ל (לעיל הערה 9), עמ’ 57-54.
20. יבמות ל”ד ע”ב ותוספות שם ד”ה ולא; נדרים כ’ סוף ע”א-ע”ב; רמב”ם, הלכות איסורי ביאה כ”א:ט’; טור אבן העזר ריש סימן כ”ה; שלחן ערוך, שם, כ”ה:ב’ ברמ”א; Michael Gold, Does God Belong in the Bedroom?, Philadelphia and Jerusalem, 1992, pp. 81-83.
21. ראו הרב פסח שינדלר בתשובות ועד ההלכה הנ”ל (לעיל, הערה 9), עמ’ 90-81.
22. סעיף זה עד כאן הוא קיצור של מה שכתבתי שם, עמ’ 42-41. והשוו את תשובתי המחייבת חיסונים נגד קורונה בספרי Responsa in a Moment, V, Jerusalem, 2021, pp. 260-262. וכן בנוסח העברי הנמצא באתר schechter.ac.il.
23. ראו תשובות ועד ההלכה (לעיל, הערה 9), עמ’ 52-37.
24. ראו את כל המחקרים הרפואיים הרשומים להלן בסעיף ג’. המאמרים היסודיים ביותר הם סמנתה ואחרים וכן בון ואחרים.

ספרות

א) תשובות

אלן – R. Wayne Allen, “Body Piercing”, Update 9 (1998), pp. 5-11, 16-17 = idem, Perspectives on Jewish Law and Contemporary Issues, Jerusalem, 2009, pp. 223-228, 219-220

ג’ייקוב –  R. Walter Jacob, Contemporary American Reform Responsa, New York, 1987, No. 76

גרינבלט – הרב אפרים גרינבלט, בתוך: הרב מלך שפירא, עורך, אגרות מלכי רבנן, סקרנטון, תשע”ט, סימן פ”א = שו”ת רבבות אפרים, חלק ה’, סימן תקכ”ו

דורף –  R. Elliot Dorff, Matters of Life and Death: A Jewish Approach to Modern Medical Ethics, Philadelphia and Jerusalem, 1998, pp. 267-270

וושובסקי – Rabbi Mark Washofsky, “Tattooing, Body Piercing and Jewish Tradition”, Reform Responsa for the Twenty-First Century, Sh’eilot Ut’shuvot, Volume 1 (1996-1999), New York, 2010, pp. 357-364 (also available at ccarnet.org, NYP No. 5759.4)

לוקאס – Rabbi Alan Lucas, “Tattooing and Body Piercing”, in: Rabbis Kassel Abelson and David Fine, eds., Responsa 1991-2000, New York, 2002, pp. 115-120 (also available at rabbinicalassembly.org, CJLS, YD 180.1997)

ב) מחקרים על תכשיטי היהודים במשך הדורות

אנציקלופדיה מקראית, ערך “תכשיטים”, כרך ח’, טורים 548-547

הרשברג – א”ש הרשברג, “יפיה והתיפותה של האשה בימי התלמוד”, העתיד ד’ (תרע”ב), עמ’ 41-40

פרויס –  Julius Preuss, Biblical and Talmudic Medicine, New York, 1978, p. 78

קרויס – שמואל קרויס, קדמוניות התלמוד ב’, ב’, תל-אביב, תש”ה, עמ’ 319-318

רובנס –  Alfred Rubens, A History of Jewish Costume, enlarged edition, London, 1973

ג) מחקרים רפואיים (מסודר לפי האלף-בית הלועזי)

Myrna Armstrong, “You Pierced What?”, Pediatric Nursing 22/3 (May-June 1996), pp. 236-238

Angie Bone, Fortune Ncube, Tom Nichols, Norman Noah, “Body Piercing in England…”, The BMJ 2008;336:1426 (19 June 2008), at: www.bmj.com (סקר מקיף של למעלה מ-10,500 איש באנגליה בשנת 2005)

Francesco Covello et al, “Piercing and Oral Health…”, International Journal of Environmental Research and Public Health 2020, 17, 613, at: www.mdpi.com

Anthony Diangelis, “The Lingual Barbell: A New Etiology for the Cracked-Tooth Syndrome”, Journal of the American Dental Association 128/10 (October 1997), pp. 1438-1439

Elsie Goicochea, Body Piercing and Health Complications Among College Students in Puerto Rico, PhD dissertation, Walden University, 2017, pp. 12-24

Laurel Halloran, “Body Piercing: Avoiding Complications”, The Journal for Nurse Practitioners — JNP 11/1 (January 2015), pp. 142-143

Ahmed Messahel, Brian Musgrove, “Infective Complications of Tattooing and Skin Piercing”, Journal of Infection and Public Health 2 (2009), pp. 7-13

Kelley Muldoon, “Body Piercing in Adolescents”, Journal of Pediatric Health Care 11/6 (November-December 1997), pp. 298-301

Sheila Price and Maurice Lewis, “Body Piercing Involving Oral Sites”, Journal of the American Dental Association 128/7 (July 1997), pp. 1017-1020

David Pugatch, Maria Mileno and Josiah Rich, “Possible Transmission of HIV Type 1 from Body Piercing”, Clinical Infectious Diseases 26/3 (March 1998), pp. 767-768

Samantha, M. Tweeten, and Leland Rickman, “Infectious Complications of Body Piercing”, Clinical Infectious Diseases 26/3 (March 1998), pp.735-740 (מאמר יסודי עם 82 הערות שוליים)

Cindy Schorzman, “Common Complications Involved in Body Piercing”, Wounds International 1/5 (June 1999), at: www.ncbi.nlm.nih.gov

כאן ניתן לרכוש את ספריו של פרופ’ דוד גולינקין