עשה לך רב

שנה 9, מספר 3

ניסן תשפ”ג

ארבע תשובות קצרות העוסקות בהלכות הפסח

מאת הרב דוד גולינקין

(אורח חיים תל”ג, תמ”ח, תנ”א)

לע”נ מו”ר הרב פרופ’ שאול ליברמן ז”ל

במלאת ארבעים שנה למותו

א) שאלה: האם חייבים לבצע בדיקת חמץ במכונית? (אורח חיים תל”ג)

תשובה: הרב עובדיה יוסף, הרב חיים דוד הלוי והרב שמעון איידר פסקו שכן באופן די סתמי בלי להביא מקורות (ראו רשימת הספרות להלן). והרי מקורות המוכיחים שאכן חייבים לבצע בדיקת חמץ במכונית:

שנינו במשנה פסחים א’:א’: “כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה”. הווה אומר שבמקום שכן מכניסין בו חמץ, חייבים לבדוק.

אכן, בפסחים ח’ ע”א פירטו האמוראים:  “אמר רבה בר רב הונא: בי מילחי ובי קירי צריך בדיקה. אמר רב פפא: בי ציבי ובי תמרי צריך בדיקה.” [=בית המלח ובית השעווה צריך בדיקה… בית העצים ובית התמרים צריך בדיקה.] ורש”י מסביר את המשפט הראשון: “לפי שעומד מתוך הסעודה להביא מלח ונרות”.

הרי”ף מצטט את שתי המימרות האלה להלכה (דף ד’ ע”ב בדפוס ווילנא = מהד’ הרב הלל היימן, עמ’ 33, 200-199).

גם הרמב”ם (הלכות חמץ ומצה ב’:ו’) פסק לפי הסוגיא בפסחים.

ר’ ישעיהו די טראני אחרון (הריא”ז, איטליה, המאה השלוש-עשרה) הפך את העניין לכלל (פסקי ריא”ז למסכת פסחים, ירושלים, תשכ”ו, טור קס”א =שלטי הגבורים לרי”ף הנ”ל):  “כללו של דבר: כל מקום שיש ספק שמא נשתמש שם בחמץ צריך לבדוק בו; וכל מקום שאין ספק שמא נשתמש שם בחמץ שאין דרכו בכך אינו צריך לבדוק בו”.

יש פסיקה דומה אצל הטור באורח חיים תל”ג (טולידו, נפטר 1340; בטור השלם, כרך ד’, עמ’ שי”ז): “ובודק בכל המקומות שיש  לחוש שמא הכניסו בהן חמץ כגון אוצרות יין שמסתפקין מהן [=שלוקחים משם יין] ובמקום שמצניעין שם דגים קטנים והמלח והעצים והנרות והתמרים, שפעמים שהם כלים [=נגמרים] בתוך הסעודה והשמש הולך להביא מהם ופתו בידו…”.

ויש פסיקה דומה אצל הרב יעקב מולין (מגנצא, נפטר 1427; מנהגי  מהרי”ל, מהד’ שפיצר, עמ’ ל”ז): “וכן לדידן [=בשבילנו], כל סתם חדרים ועליות צריכין בדיקה דמשתשמשין בכולן. ולפעמים עומד מסעודה ופתו בידו והולך שם… וכן חדרי כבושים ושל גבינות ומרתפות. וכל מקומות שמשתמשין שם ולא קביעי [=קבועים] ואפילו בית העצים וגחלים…”.

ויש פסיקה דומה אצל הרב יוסף קארו (צפת, נפטר 1575; שלחן ערוך אורח חיים תל”ג:ג): “בודק כל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו בהם חמץ, ולכן כל חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה שפעמים אדם נכנס בהם ופתו בידו…”.

לפיכך, אם חז”ל והראשונים חייבו לבדוק בכל המקומות הנ”ל שמא הכניס לשם חמץ, קל וחומר שחייבים בימינו לבדוק במכונית ששם נוהגים לאכול פיצה, פלאפל, חטיפים וארוחות שלמות.

מבחינה מעשית אין לברך פעמיים אלא יש לברך בבית ולאחר בדיקת הבית יש לצאת למכונית ולבדוק שם, וכך הסבירו הרב עובדיה יוסף והרב חיים דוד הלוי (על  פי אורח חיים תל”ב:ב’ ועוד הרבה מקורות).

ספרות

הרב שמעון איידער – Rabbi Shimon Eider, Halachos of Pesach, Jerusalem and New York, 1985, 1998, pp. 71, 74

אנציקלופדיה תלמודית, כרך שני, ערך בדיקת חמץ, עמ’ שמ”ו-שמ”ח (בלי התייחסות לנושא שלנו)

הרב חיים דוד, עשה לך רב, חלק ששי, תל אביב, תשמ”ה, בשו”ת הקצרות בסוף הספר, סימן מ”ג

הרב עובדיה יוסף, שאלות ותשובות יחוה דעת, מהד’ ב’, ירושלים, תשל”ז, חלק א’, סימן ה’, ומשם בקיצור בספרו חזון עובדיה, חלק א’, הלכות פסח, מהדורה מתוקנת ומורחבת, ירושלים, תשס”ג, עמ’ נ”ב.

ב) שאלה: האם מותר למכור את חמצו של יהודי אחר שלא בידיעתו? (אורח חיים תמ”ח:ב’)

תשובה: כן, מותר לנהוג כך על פי המקורות המובאים בספרו של הרב גדליה פעלדער. פסק זה מבוסס על סיפור המובא בתלמוד ועל סמך הכלל ההלכתי “זכין לאדם שלא בפניו” (קידושין כ”ג ע”א ועוד הרבה). הסיפור מופיע בפסחים י”ג ע”א והוא אחד מן הסיפורים הראשונים על מכירת חמץ ללא- יהודי, כאלף שנים לפני שהתקבל הנוהג של מכירת חמץ כל שנה.

מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא [=שק כפול שמניחים על חמור] מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא. ובא לפני רבי. שעה ראשונה אמר לו המתן; שנייה אמר לו: המתן; שלישית אמר לו: המתן; רביעית אמר לו: המתן; חמישית א”ל: צא ומוכרה בשוק. (והשוו נוסח שונה של הסיפור בירושלמי פסחים א’:ד’, כ”ז סוף ע”ג וכן שם, בבא מציעא ג’:ז’, דף ט’ ע”א)

כלומר, מישהו הפקיד שק כפול של חמץ אצל יוחנן מחוקוק, מצפון לטבריה, והגיע ערב פסח והוא לא ידע מה לעשות. הוא בא אצל רבי יהודה הנשיא וכשהגיעה השעה החמישית של היום התיר רבי ליוחנן למכור את החמץ. לא היה מדובר במכירה פיקטיבית כמו היום אלא במכירה ממש. וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך אורח חיים תמ”ג:ב’. כלומר, רבי התיר את המכירה הזאת על מנת להציל את חמצו של המפקיד, כי חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה (משנה פסחים ב’:ב’ = דף כ”ח ע”א; רמב”ם, הלכות חמץ ומצה א’:ד’; שלחן ערוך אורח חיים תמ”ח:ג’).

הכלל ההלכתי שמונח מאחורי ההיתר הזה הוא “זכין לאדם שלא בפניו”, כלומר, עושים טובה למישהו שלא בפניו ושלא בידיעתו על מנת לעזור לו. בעקבות המעשה הזה והכלל הזה יש פוסקים שהתירו למכור את החמץ של יהודי אחר שלא בידיעתו, והיו גם רבנים שהיו כותבים בשטר המכירה: “וכן יהיו כלולים בכלל מכירה זו… לכל מי שלא הספיק לתת הרשאה, מפני חסרון ידיעתו או שכחתו”.

ספרות

הרב שלמה יוסף זוין, המועדים בהלכה, מהדורה שביעית, תל אביב, תש”ך, עמ’ רמ”ו

הרב גדליה פעלדער, יסודי ישרון, חלק ששי, ניו יורק, תשמ”ה, עמ’ 295-291.

ג) שאלה: כיצד יש להאכיל חיות מחמד כגון כלבים בחג הפסח? (אורח חיים תמ”ח:ו’-ז’)

תשובה: הפתרון הרצוי הוא להאכיל לכלב אוכל כשר לפסח, אבל מה ניתן לעשות אם החיה לא מסוגלת לאכול אוכל כשר לפסח?

הרב יוסף קארו פסק (שם) ש”אסור ליתן בהמתו לאינו יהודי להאכילה בימי הפסח אם הוא יודע שמאכיל אותה פסולת שעורים שהוא חמץ”. הרב ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה שם, סעיף קטן ל”א) ואחרים מצאו פתרון: “אם מעמידין בהמתן אצל נכרי זמן רב קודם פסח ושהנכרי יזין אותן משלו ואין מתנין בפירוש על חמץ ובתוך [התקופה] חל פסח, מותר אף שנודע לו שמאכילה חמץ”. כלומר, יש כאן הערמה משפטית כפולה – שהוא מוסר את הבהמה לנכרי לתקופה ארוכה ושהוא אינו אומר לו במפורש להאכיל לו חמץ.

הרב ישראל מאיר הכהן אף הביא פתרון שני (שם, סעיף קטן ל”ג): יש למכור את הבהמה לנכרי לפני פסח והבהמה תהיה אצל הנכרי במשך חג הפסח.

ספרות

הרב שמעון איידער – Rabbi Shimon Eider, Halachos of Pesach, Jerusalem and New York, 1985, 1998, p. 78 – הוא מסכם את דברי בעל משנה ברורה.

הרב יעקב חיים סופר, כף החיים לאורח חיים תמ”ח, סעיפים ק”ט-קי”א.

ד) שאלה: מהן השיטות לגבי הכשרת כלי זכוכית לפסח? (אורח חיים תנ”א:כ”ו)

תשובה: יש שלוש שיטות עיקריות בספרות התלמודית ואצל הראשונים ועוד שיטה שהוצעה על ידי הרב אברהם דנציג לפני כ-220 שנה.

1. כלי זכוכית אינם בולעים ואין צורך להכשיר אותם: דעה זאת מבוססת על אבות דרבי נתן, נוסח א’, פרק מ”א, מהד’ שכטר, עמ’ 132 והתקבלה על ידי ראשונים רבים כגון בעלי התוספות, רבינו תם, הראבי”ה, הרא”ש, ספר האגודה, רבינו ירוחם, המאירי, הרשב”א, הר”ן, והרשב”ץ. וכך פסק הרב יוסף קארו באורח חיים תנ”א:כ”ו וכך נוהגים יוצאי ספרד ועדות המזרח עד היום.

2. כלי זכוכית דומים למתכת ומותר להגעיל אותם כמו כלי מתכת: דעה זאת מבוססת על עבודה זרה ע”ה ע”ב והתקבלה על ידי כמה ראשונים כגון ר’ יצחק אור זרוע, הריטב”א בשם הרא”ה, ושבלי הלקט בשם אחיו ר’ בנימין. דעת זאת אינה מובאת באורח חיים תנ”א:כ”ו שהוא המקור העיקרי בשלחן ערוך לנושא הנדון.

3. כלי זכוכית דומים לכלי חרס ואי אפשר להגעיל אותם: דעה זאת מבוססת על שבת ט”ו ע”ב והתקבלה אצל ראשונים כגון המרדכי בשם ר’ יחיאל מפריש, הגהות מיימוניות, ארחות חיים בשם רבינו פרץ, תרומת הדשן בשם הסמ”ג, האגור בשם חכמי צרפת ואשכנז, וכן נפסק להלכה על ידי הרב משה איסרליש באורח חיים תנ”א:כ”ו.
אם כן, לכאורה אסור לאשכנזים להכשיר כלי זכוכית כלל וכלל, אבל חלק מן האחרונים טענו שהרמ”א רק החמיר בקשר לפסח, אבל מותר להקל במשך השנה ולהגעיל זכוכית (על פי שיטה 2). ראו אצל הרב יכטר, עמ’ 86-84 לסיכום שיטותיהם.

4. השיטה הרביעית היא זו של הרב אברהם דנציג (ווילנא, נפטר 1820; חיי אדם קכ”ה:כ”ב ועד כמה שידוע לי הוא חידש את השיטה הזאת. הוא פסק שאם מדובר בכוסות זכוכית – לא בבקבוקים – מותר לנקותם יפה יפה ולהכשירן על ידי עירוי שלושה ימים. כלומר, מחליפים את המים כל 24 שעות במשך שלושה ימים. “ובמקום דוחק יש לסמוך על זה”. הרב ישראל מאיר הכהן מסכם את שיטתו (משנה ברורה לאורח חיים תנ”א, סעיף קטן קנ”ו) וגם הוא מדגיש שמותר לנהוג כך רק בשעת הדחק במקום שאי אפשר לקנות כוסות חדשים.
אני חושב שהרב דנציג שאל את השיטה הזאת מסוגיות אחרות בתלמוד ובהלכה. (ראו עבודה זרה ל”ג ע”א ויורה דעה קל”ה:א’, ד’, י”ב; וכן ירושלמי פסחים ב’:ח’, כ”ט סוף ע”ג, טור ובית יוסף אורח חיים תנ”א, ושלחן ערוך אורח חיים תנ”א:כ”א.)

ספרות

אנציקלופדיה תלמודית, ערך הגעלה, כרך שמיני, טורים ר”ל-רל”א

הרב עובדיה יוסף, שאלות ותשובות יחוה דעת, חלק א’, סימן ו’

הרב האוורד יכטר – Rabbi Howard Jachter, Journal of Halacha and Contemporary Society XXVI (Fall 1993), pp. 77-87

הרב גדליה פעלדער, יסודי ישרון, חלק ששי, ניו יורק, תשמ”ה, עמ’ 168-166

הרב  יצחק קליין – Rabbi Isaac Klein, Responsa and Halakhic Studies, second edition, Jerusalem, 2005, Chapter 10, pp. 94-98

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

ט’ ניסן תשפ”ג  

כאן ניתן לרכוש את ספריו של פרופ’ דוד גולינקין

(image used: wikicommons, Bedikas Chametz. R. Moishe Soloway)