פרשת ויקרא מתמקדת אך ורק בסדר ההקרבה והיא מונה סוגים שונים של קורבנות ומפרטת את התהליך המדויק של כל אחד מהם. לכאורה, לתיאור המפורט הזה של הטקס סביב הקרבנות אין הרבה מה להציע לנו בנוגע לשאלות פוליטיות וחברתיות, במיוחד אלו שמעסיקות את החברה הישראלית לאור האירועים האחרונים. עם זאת, מקריאה מדוקדקת של רשימת הקרבנות עולה מסר חשוב שמעיד על יחסה של התורה לפוליטיקה.

הפרק הרביעי של פרשת ויקרא דן בקרבן החטאת. קורבן זה מכפר על חטאים שנעשו בשגגה. הפרק מונה שני מקרים כלליים – כשיחיד חוטא או קהילה שלמה חוטאת. אחר כך הוא מונה שלושה סוגי אנשים שחטאו שלא בכוונה: הכהן הגדול, זקני העדה והנשיא. מה שמעניין ברשימה הזו הוא שהיא מכילה רק את אלה בעמדות שלטון: מנהיגים דתיים כמו כהן הגדול או מנהיגים חילוניים כמו זקני הקהילה והנשיא. למה רק סוגים אלו של אנשים מוזכרים כאן?

בתשובה לשאלה זו אציע קודם כל את פירוש הנצי”ב, ר’ נפתלי צבי יהודה ברלין. הוא כותב את הדברים הבאים על עוון הנשיא: “כי נשיאותו גורמת לו שיהא עלול לחטוא”. כלומר, הנצי”ב מחבר בין עמדת הסמכות של הנשיא לבין הנטייה שלו לחטוא.

הייתי מציע – ואני שואב כאן מהפירוש של ישעיהו ליבוביץ  לתורה – שהתורה מכירה כאן בנטייה הכללית של מנהיגים שיש להם סמכות ושלטון לחטוא בשוגג. התורה מכירה כאן בכך שטבע האדם הוא שהכוח משחית ולעתים קרובות בדרכים שאינן ברורות לחוטא. ההשקפות הריאליסטיות של התורה בנוגע לחטאתם של בעלי הסמכות יוצאת דופן בהקשר של המזרח הקדום, שבו מנהיגים נתפסו כחסרי טעות ואף כמייצגים תמיד את רצונו של האל.

חשוב להוסיף כי השקפת התורה על מנהיגות פוליטית אינה אנרכיסטית. התורה מכירה שיש צורך במנהיגים פוליטיים בעלי סמכויות וזהו הרציונל למצוות מינוי המלך. אבל עצם הציווי הזה מדגים שוב את התובנה של התורה שעלינו לקחת בחשבון את הסבירות לשחיתות ולחטאים של אנשי שררה. ומשום כך התורה מטילה על המלך הגבלות נוספות יותר מאנשים רגילים והיא מחייבת אותו לכתוב ספר תורה ולשאתו לכל מקום. התורה ממלאת במקרה זה תפקיד של מבקר כוחו חסר המעצורים של השליט. לפיכך התורה מקבלת את נחיצותם וחשיבותם של שליטים אנושיים, אך היא גם מחייבת את הצורך בהתקנת מערכת של איזונים ובלמים מול סמכות פוליטית – בין אם היא מיוצגת על ידי אדם בודד או ידי קבוצה של פוליטיקאים.

שבת שלום משכטר