רובנו זוכרים היטב את מחאת הקוטג’, שבעקבותיה נפתח דיון ציבורי לוהט בנושא יוקר המחיה בישראל.

בבסיסה של המחאה ההמונית עמדה ההנחה כי כל אדם צריך להיות מסוגל לרכוש מזון בסיסי, וכי בעלי הכוח והמונופול אינם יכולים, כך סתם, להפקיע מחירים. באופן מפתיע, גם פרשת ויקרא משקפת תפיסה חברתית דומה, לפיה כל אדם יכול להביא קורבן למקדש, ללא קשר למצבו הכלכלי.

קורבן העולָה, שבו פותחת פרשתנו, הוא קורבן שעולֶה כליל על המזבח ושניתן כולו לה’. התורה מפרטת את שלוש האפשרויות העומדות בפני מי שרוצה להביא קורבן עולָה: מהבקר, מהצאן או מהעוף (שני תורים או בני יונה). אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה–מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. הרשימה מסודרת בסדר הולך ויורד מן הקורבן היקר והמפואר אל הקורבן הזול ביותר. התורים הם עוף בר שניתן לצוד ולהקריב. על ידי כך התורה מאפשרת לכל אדם להביא קורבן עולה, בין אם הוא עשיר ובין אם הוא עני.

רעיון זה מועצם בסיפור יפה המובא במדרש ויקרא רבה ג, ה. מסופר כי המלך אגריפס ביקש להקריב אלף עולות ביום אחד. הוא שלח את משרתו שהורה לכהן: “אל יקריב אדם היום חוץ ממני”. אגריפס ביקש לעשות מעשה מרהיב, ראוותני ויוצא דופן אך הקרבת אלף עולות ביום אחד לא מאפשרת לאנשים אחרים להקריב. המלך משתלט על המקדש, ואף נותן הנחייה ברורה שהכהנים יעסקו אך ורק בקורבנותיו. כל המתדפקים על שערי המקדש ביום זה יושבו ריקם, וכך מעשהו ייוודע לכולם.

והנה בא עני אחד שבידו שני תורים ומבקש מהכהן להקריבם. הכהן מסרב וחוזר באוזניו על ציוויו של המלך, אך העני לא מרפה וטוען בלהט: “אדוני הכהן, ארבעה אני צד בכל יום. אני מקריב שניים ומתפרנס בשניים. אם אין אתה מקריבן, אתה חותך פרנסתי”. מול הקורבן החד־פעמי ומנקר העיניים של המלך המנוהל בידי משרתיו, ניצב האיש העני שמדי יום ביומו מגיע למקדש עם התורים שתפס וצד במו ידיו, ושמחצית מפרנסתו היומית הוא נותן לקורבן. ניכר כי מדובר באדם שחי מהיד לפה, ולפי אמונתו התמימה, היכולת שלו לצוד ארבעה תורים בכל יום היא תוצאה של הקרבת התורים. הכהן מתלבט: האם למלא אחר ציוויו של המלך או ללכת אחר צו מצפונו? לבסוף הוא מחליט להיענות לבקשתו של העני ולהקריב את שני התורים. ממילא אף אחד לא ישים לב. המלך ספון בארמונו, והקורבן הפעוט לא יפריע למלאכת ההקרבה של אלף העולות.

אולם תוכניתו של הכהן משתבשת, שכן באותו לילה הוא נראה לאגריפס המלך בחלום: “קורבנו של העני קדמךָ”. המלך מבין כי כל מאמציו היו לתוהו וכי הכהן לא שמע בקולו. החלום מגלה לו כי היה קורבן אחר שהוקרב לפני עולותיו. המילה “קדמך” יכולה להתפרש לא רק כקדימות בזמן אלא כקדימות בחשיבות. קורבנו של העני היה רצוי יותר בשמים והוא קדם לאלף העולות של המלך בחשיבותו. נראה כי הסיבה לכך היא ההשקעה, האכפתיות והמעורבות הגבוהה של העני במעשה ההקרבה.

עם אור ראשון שולח המלך לכהן: “לא כך אמרתי לך, אל יקריב אדם חוץ ממני היום?!” הכהן מספר לו את כל מה שאירע וחותם בשאלה: “לא היה לי להקריב?” הסיפור מסתיים בפיוס, והמלך מודה: “יפה עשית כל מה שעשית”.

מטרתו של סיפור זה היא להדגיש כי המעמד הכלכלי איננו יתרון בפני האל. המקדש פתוח בפני כולם: עני ועשיר, אדם פשוט ומלך. יש במסר הזה אמירה חשובה המכוונת כלפי כל חברה המעריצה את בעלי הממון. הפאר והעושר הם חזות חיצונית בלבד, ואל לנו לשכוח כי העיקר הוא טיב המעשים.

המאמר פורסם באתר “ישראל היום” ביום רביעי 14 במארס 2019