כשאני ואשתי ציפינו לילד הראשון שלנו, נתמלאתי חרדות. בנוסף לחרדות הקיומיות המלוות אבא לילדים קטנים, התלבטתי רבות בשאלה איזו זכות יש לי לגדל את רך הנולד על פי הערכים שלי? אני ואשתי נהיה כל עולמו, והוא קטן ועדין ומושפע כל כך בקלות. עם הזמן למדתי שילדים נולדים עם אישיות, ומידת ההשפעה של הסביבה המשפחתית היא פחותה ממה שתיארתי לעצמי. אבל היא עדיין גדולה מאוד. ואפילו להורה הכי פחות מלחיץ יש שאיפות מילדיו בתחום אורח החיים, הקמת משפחה וקריירה, שהן אומנם מותאמות לאישיות שלו, אבל בכל זאת הן שאיפות של ההורה שלפעמים חודרות לאט לאט ובמשך השנים לתודעת הילד והופכות להיות חלק ממנו. האם זה לגיטימי? מי שמך שר ושופט על הבן או הבת שלך? מי הסמיך אותך לקבוע יעדים לחייו, שגם אם אינם מאומצים במאה אחוז על ידו, הופכים להיות שיקולים מרכזיים בבחירת דרכו, וחלק בלתי נפרד מן השאיפות שלו עצמו.

האישיות של הילד מושפעת גם מן התורשה וגם מן הסביבה, ולהורים יש השפעה מכרעת לגבי שני הגורמים האלה: הגנים של הילד הם הגנים שלהם, והסביבה שבה גדל הילד היא הסביבה שהם מעניקים לו. ואין מנוס מכך. אבל נדמה לי שדי בהשפעות הטבעיעות והבלתי-נמנעות הללו, ולא צריך להוסיף להם לחץ והכוונה לבחירות ספציפיות בחיים לגבי אורח חיים, בחירת בן או בת זוג, וקריירה.

נדמה לי שכך נרמז גם בפרשת השבוע. בערבי שבת מברך עם ישראל את בניו בברכה “ישימך א’לוהים כאפרים וכמנשה”. כך הבטיח יעקב לנכדיו אפרים ומנשה בפרשת השבוע, פרשת ויחי: “בך יברך ישראל לאמור ישימך א’לוהים כאפרים וכמנשה”. הבחירה באפרים ומנשה כמודלים לחיקוי היא מוזרה מאוד, כי אנחנו לא יודעים כלום על שני בני יוסף אלה. בתנ”ך עצמו לא מסופר עליהם כלום. חז”ל במדרשים ניסו להשלים את החסר על ידי תיאור מנשה כמתורגמן של אביו יוסף, אדם קוסמופוליטי, ואת אפרים כחברותא של יעקב אבינו, גדול בתורה. ולפי המדרשים הללו, ניתן לראות בברכת הבנים הבעת שאיפה מאוד ספציפית להצלחה, הן בעולם התורה והן בעולם הגדול. אבל אלו מדרשים מאוחרים. למה התכוון יעקב אבינו לפי התורה עצמה, כשהבטיח שעם ישראל לדורותיו יברך את בניו בברכה “ישימך א’לוהים כאפרים וכמנשה”, מבלי שנדע שום דבר לא על אפרים ולא על מנשה?

דומה שזו בדיוק הפואנטה. מכיוון שאיננו יודעים דבר על אפרים ומנשה, כל ילד יכול לעצב את דמויותיהם בעיני רוחו בצלמו וכדמותו. אילו היה יעקב אבינו מייסד את מטבע הברכה “ישימך אלוהים כאברהם יצחק ויעקב” או “ישימך אלוהים כיוסף ויהודה”, הדבר היה מגביל מאוד את הילד ומצר את צעדיו, כי אנחנו יודעים יותר מדי על הדמויות הללו.

מותר לנו לשאוף גבוה לילדים שלנו. מותר לנו לאחל להם הצלחה, מעמד של אפרים ומנשה. אבל עדיף שהילד הוא יהיה זה שיגדיר לעצמו מי הם אפרים ומנשה, ויעצב אותם בעיני רוחו, בצלמו וכדמותו, מבלי שהאינדיבידואליות שלו תיפגע.