וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃

שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיהֹוָ֑ה כׇּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃

לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת׃

פרשת ויקהל שכולה כמעט עוסקת בבניית המשכן פותחת דווקא בציווי על השבת. מה בעצם החיבור בין שבת למשכן: שניהם עסוקים בעשיית קדושה. אבל האם זה כל החיבור? ר’ אברהם יהושע השל (1907-1972) לימד אותנו שמקדש ומשכן הם מקומות מקודשים הם מרחב מקודש והשבת היא זמן מקודש שמאפשרת לנו איזה שהו ארמון שבזמןץ איזושהי אבחנה בין קודש לחול.

אני רוצה להציע שדווקא השבת, גם המקראית, זאת של פרשת המן של אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. (שמות ט”ז, כ”ט), וגם זו שאנחנו מנסים לעצב היום, היא בעיקר סוג של מקדש במובן הזה של ארמון שבמקום. ארמון שבו אנחנו דובקים במרחב אחד קטן יחסית, לוקאלי, אנחנו לא נוסעים, אנחנו מוגבלים בתנועה שלנו ממקום למקום ובעיקר במציאות המודרנית אנחנו לא נושאים עלינו את הטלפון הנייד שמחבר אותנו בכל רגע ובכל שעה להרבה מאוד מקומות. זה משאיר אותנו מחוברים לחדשות, לחוץ לארץ, לספורט, לחברים בכל מקו,ם לדאגה לילדים שלנו שאנחנו לא יודעים מה קורה איתם כי הם לא נמצאים איתנו. שבת היא היכנסות פנימה. ה”וַיַּקְהֵ֣ל“. הלהיות במקום אחד. הלהיות רק במקום הקרוב אלינו, ביצירת הקשרים הקהילתיים עם בני המרחב שלנו בארוחה המשותפת, בחגיגת השותפות גם בבית הכנסת וגם בבית וגם במרחבים הציבורייים הקרובים ובעצם גם ביצירת החובה שלנו להכיר את מי שנמצא לידינו. להתחבר דווקא למה שקרוב.

שבת שלום משכטר