בשעה טובה נסגרה רשימת המפלגות המתמודדות בבחירות לכנסת ה־21. הסתיימו האיחודים, הפיצולים, הדילים, השמועות, ההבטחות, השריונים וכו’ ונשארנו עם מערכת הבחירות הסוערת שתלווה אותנו עד לתאריך היעד. אם נרצה לתמצת את סיסמת הבחירות הבולטת עד עתה נאמר “בחרו בנו כי אנחנו….זה לא הם….”

ובתזמון מדויק מגיעה לפתחנו פרשת ויקהל הנפתחת במילים “וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…” (שמות לה א’). כמה פשטות, כמה עוצמה וכמה חוסר מתגלמים בפסוק הפותח הזה. מתי לאחרונה זכינו למנהיג שידע להקהיל את כל עדת בני ישראל? ושימו לב: לא “עם ישראל” ולא “קהל ישראל” אלא “עדת בני ישראל”, קרי יש עדות ויש גוונים ויש דעות ויש שונות ובכל זאת “ויקהל”. איחוד לא מחייב אחידות אבל מחייב רעיון גדול שסביבו העם מתאחד והרעיון הגדול הוא לא אחר מאשר נתינה:

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה’, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה’, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׂטִּים. וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר, וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. וְאַבְנֵי שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן. (שמות ל”ה ה–ט)

משה מצווה על העם “לקחת מעצמם תרומה” בשונה מ”לתת תרומה”: מצד אחד הציווי קְחוּ מֵאִתְּכֶם מדגיש את משמעות התרומה במקרה של חוסר – אנו לוקחים מעצמנו משהו ונותנים אותו למישהו שנזקק לו. אבל ברובד עמוק מעט יותר אפשר לראות בנותן כמישהו שמקבל: התרומה היא נתינה שבצידה קבלה עצומה. וכפי שכתב הרב אליהו דסלר בספרו “מכתב מאליהו”:

“כללו של דבר, זה אשר ייתן האדם לזולתו, לא יאבד ממנו, אלא זוהי התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר גם חלק לו בחברו זה אשר נתן לו, זו היא הדביקות שבין אדם לזולתו, אשר נקרא לה בשם: ‘אהבה'”. איזה רעיון נפלא ללכד סביבו עם: בעקבות הנתינה מגיעה האהבה. כיום במרחב הפוליטי כה חסרים מנהיג או מנהיגה שיקומו ויאמרו “לא עוד אנחנו. בואו וכולנו נכונן כאן ‘חברת מופת’ שתושתת על ערכי הנתינה וראיית הזולת”.

לאחרונה נתקלתי ברשתות החברתיות בסיפור שמספר איש החינוך אבינועם הרש:

“אתמול ראיתי מה זה ‘יצאת צדיק’ אבל בלייב. ילד ואחיו עומדים ומזמינים שתי מנות שווארמה ואז מגלים שחסר להם עוד 20 שקל!!!

חייל במדים של גולני לא מתבלבל, שולף את ה־20 וסוגר להם את הפינה. המוכר מתרגש, מחזיר לחייל ונותן על חשבונו כולל שני בקבוקי קולה.

אח”כ ראה שאני עומד ומסתכל עליו ואמר לי:

‘וואלה דבר כזה נותן לי חמצן לשבוע’.

איזה עם.”

וכך בפרשה שלנו נראה שהעם מבין לעומק את עניין הנתינה. בעלי המקצוע שעוסקים בבניית המשכן הודות לתרומות שנאספו מהעם מדווחים למשה שהעם מגזים קצת בנתינה ושיש לעצור אותו. “וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא” (שמות לו ו). מעניין ביותר השימוש בביטוי וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. כמה פרשנים מסבירים כי העם חש שכלאו אותו ברגע שהגבילו את יכולת הנתינה שלו.

בימים אלו אנו נערכים לקראת הרכבת משכן הכנסת החדש שלנו ולכן אני מזמין אותנו כחברה להתבונן במלאכת בניית המשכן הראשוני שליווה את בני ישראל בלכתם במדבר. ראשית את המשכן הראשוני בונים בצלאל ואהליהב שעליהם נאמר בפרשה: ” וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב…” (שמות ל”ו ב). חוכמת הלב היא הנחוצה לנו כל כך, החיבור בין השכל הלוגי והקר לבין הרגש המורכב והמכיל. שנית, אנו זקוקים למנהיגים שייבנו לנו משכן רוחני המכיל ערכים בסיסיים שאבדו לנו בשנים האחרונות. לאורו של משכן כזה נשמח ללכת, אם לא ארבעים שנה לפחות בארבע השנים הבאות.

דניאל טופז הוא סמנכ”ל חינוך על־יסודי בקרן החינוך תל”י.

המאמר פורסם באתר “ישראל היום” ביום רביעי 27 בפברואר 2019