נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
פרשת וארא פותחת בנַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שבני ישראל משמיעים בגלל סִבְלֹת מִצְרַיִם (שמות ו’, ה–ו). הפרשה, וסיפור יציאת מצרים כולו, מעלים זיכרונות קשים של עבודת פרך וייסורים. הסיפור מעלה שאלות שכל אדם מתמודד איתן בחייו: מה אנחנו עושים עם זיכרונות קשים? איך אנחנו “מעבדים” אותם וחיים איתם? לא מעט אנשים נוטים בטבעיות להתמקד בזיכרונות קשים ולחלק את העולם לשני מחנות – אנחנו והם, ה”טובים” וה”רעים” שעוללו לנו את הדברים הקשים. אך למרות הבנת הנטייה הטבעית הזאת, גישה זו אינה מקדמת אותנו למקומות בריאים וחיוביים, ואינה מאפשרת לנו להתגבר על הזיכרונות הקשים בדרכים חיוביות. דרך אחרת היא להדחיק את הזיכרון הקשה ולהמשיך את החיים כאילו דבר לא קרה. אך, כידוע, אי אפשר להדחיק זיכרונות קשים זמן רב, כי במוקדם או במאוחר הם יצופו אל פני השטח ואם לא למדנו להתמודד איתם הם יבואו לידי ביטוי בדרכים שליליות.
התורה מודעת היטב לסכנת ההדחקה. היא תמיד מדגישה את הצורך לזכור את הטראומה של החיים תחת השיעבוד המצרי – ליל הסדר מוקדש כולו לזיכרון הזה. אך התורה גם מדגישה לנו את הדרך הנכונה להתמודד עם הזיכרונות הקשים: עלינו לנתב אותם לכיוון החיובי. זיכרון הסבל צריך להעמיק אצלנו את הרגישות לסבל של זולתנו ובמיוחד לזר ולאומלל שבתוכנו. עלינו לזכור “כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” ולעזור לחלש. ומעל לכול, אסור להיכנע לנטייה לחלק את העולם בפשטנות בין הטובים לרעים. כך מזהירה התורה: “לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ” (דברים כג, ח). על אף שהמצרים העבידו אותנו בפרך, אסור להפוך את כל המצרים לאויבים. וכשמדובר בזיכרון של עברנו עם המצרים, אנו מתבקשים להתמקד דווקא בזיכרון החיובי – בתקופה לפני השיעבוד, כאשר המצרים נהגו בנו כמארחים טובים. במידה מסוימת, עלינו לטפח “זיכרון סלקטיבי” ולעצב את הזיכרון אשר יאפשר ריפוי ותיקון.
גישה חיובית זו המתנגדת לחלוקת העולם בין “אנחנו” הטובים לבין “הם” הרעים, באה לידי ביטוי גם בדברי הנביאים. הנביא עמוס, למשל, מזכיר לנו שגם עמים אחרים, בהם כאלה שאינם החברים הכי טובים שלנו, חוו חוויות דומות לשלנו וכי עבר קשה אינו נחלתו של עם ישראל בלבד: “הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה’ הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר” (עמוס ט, ז). מאלפים במיוחד הם הדברים הפחות ידועים של הנביא ישעיהו על אודות מצרים באחרית הימים:
יט בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה’, בְּתוֹךְ, אֶרֶץ מִצְרָיִם; וּמַצֵּבָה אֵצֶל-גְּבוּלָהּ, לַה’. כ וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַה’ צְבָאוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי-יִצְעֲקוּ אֶל-ה’ מִפְּנֵי לֹחֲצִים, וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם. כא וְנוֹדַע ה’ לְמִצְרַיִם, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת-ה’ בַּיּוֹם הַהוּא; וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה, וְנָדְרוּ-נֵדֶר לַה’ וְשִׁלֵּמוּ. כב וְנָגַף ה’ אֶת-מִצְרַיִם, נָגֹף וְרָפוֹא; וְשָׁבוּ, עַד-ה’, וְנֶעְתַּר לָהֶם, וּרְפָאָם. {ס} כג בַּיּוֹם הַהוּא, תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה, וּבָא-אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם, וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר; וְעָבְדוּ מִצְרַיִם, אֶת-אַשּׁוּר. {ס} כד בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה, לְמִצְרַיִם, וּלְאַשּׁוּר: בְּרָכָה, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. כה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה’ צְבָאוֹת, לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי, יִשְׂרָאֵל. (פרק יט)
לדברי הנביא, המצרים עצמם עתידים לעבור חוויה דומה ליציאת מצרים שלנו! כמו שכתוב בשמות ג, ט בעניין יציאת המצרים שלנו, “וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם“, כך נאמר בישעיהו יט, כ בנוגע ליציאת המצרים של המצרים: “כִּי-יִצְעֲקוּ אֶל-ה’ מִפְּנֵי לֹחֲצִים“. וכמו שה’ שלח את משה כדי להושיע את ישראל, כך נאמר בישעיהו “וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב [=מנהיג] והצילם“. עם זאת, נראה שישעיהו אינו מדבר על עבדות פיזית אלא על עבדות פוליטית לגורם מדיני חיצוני והמושיע שלהם יציל אותם מן השיעבוד והלחץ המדיני כפי שעשו המושיעים הגדולים בספר שופטים.
עוד מוטיב של סיפור יציאת מצרים שלנו שיחזור על עצמו באחרית הימים הוא מוטיב המכות: המצרים יחטפו מכות כמו בימי משה, אך הפעם העם המצרי כולו יפנה בתפילה אל ה’, וה’ יענה להם בחיוב וירפא אותם. אם בעבר המצרים למדו להכיר את ה’ דרך המכות הקשות, באחרית הימים הם יידעו את ה’ בזכות הישועה והרפואה שישלח להם, והם יהפכו לעובדי ה’ ממש: “וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה, וְנָדְרוּ-נֵדֶר לַה’ וְשִׁלֵּמוּ“. הפולחן שיתקיים על מִזְבֵּחַ לַה’, בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם שייבנה באותם ימים מזכיר את אשר אירע לבני ישראל – הם בנו מזבח והקריבו קרבנות בעקבות הישועה, ככתוב, וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר…, וַיַּעֲלוּ, עֹלֹת; וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, לַה’–פָּרִים (שמות כד, ד–ה).
ואחרון־אחרון חביב, בעקבות כל החוויה העתידית הזאת מצרים תיחשב לחלק משלישייה נבחרת הכוללת את ישראל ואת ממלכת אשור (זו שהפילה את ממלכת ישראל!) אשר תביא “ברכה בקרב הארץ” וכך לא רק ישראל תהיה עם נבחר אלא ה’ יכריז “בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם“! אין ספק שהיכולת של הנביא להגיע לחזון עתידי כה נשגב קשורה בגישת התורה כלפי העבר. גם היום אנו מצווים לנתב את הזיכרונות הקשים, האישיים והקולקטיביים כאחד בכיוונים מרפאים וחיוביים כדי שנוכל לסלול לעצמנו עתיד טוב יותר.
הרב פרופ' דוד פרנקל הוא מרצה למקרא אשר מלמד במכון שכטר למדעי היהדות מאז שנת 1992. גישתו של פרופ' פרנקל היא גישה ביקורתית היסטורית כלפי התנ"ך. הוא כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית תחת הנחייתו של פרופ' משה ויינפלד. פרסומיו כוללים את "The Murmuring Stories of the Priestly School" ואת "The Land of Canaan and the Destiny of Israel". בעברו כיהן הרב פרופ' פרנקל בתור ראש קהילת "שבת אחים" בשכונת גילה, ירושלים.