נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
אנחנו נמצאים בתקופת ארבע פרשיות ובאופן מעניין השנה, בגלל שזו שנה מעוברת, פרשת ‘פרה’ מתמזגת עם ספר ויקרא ואני אקשור את הדברים. מי פגש פרה אמיתית? מי ליטף פרה אמיתית לאחרונה? מי ראה פעם שחיטה? החיים המודרנים הרחיקו אותנו מאוד ממשק החי של ימי קדם.
התחלנו לקרוא את ספר “ויקרא” והמוקד של רוב הספר הוא דיני הקורבנות, ולכן חז”ל מכנים את החומש “תורת כהנים” או “תורת הקורבנות“. באופן דומה, מחצית מספר שמות מוקדשת לבניית “בית המקדש הנייד”, הלא-הוא “המשכן”.
ואכן, מבחינה היסטורית שני המרכיבים הללו, המקדש והקורבנות היו במוקד עבודת ה’ של עם-ישראל, הן בתקופת הבית הראשון והן בתקופת הבית השני.
ולכן מפליא הדבר, כיצד מרכיבים כל כך מרכזיים בדת היהודית נגוזו ונעלמו בעבר הרחוק, וכבר קרוב לאלפיים שנה עם ישראל ממשיך “לעבוד את השם” בלי שני המרכיבים המרכזיים האלה?! איך אנחנו מחזיקים מעמד בלעדיהם??! האם אפשר לשרוד בלי בית המקדש ובלי הקורבנות??!
תשובה מסוימת לשאלה הקשה הזו< עונים חכמינו, בדרשה שדרשו על פסוק בפרשת השבוע שלנו, פרשת צו. בפרשה מופיע פירוט של כמה סוגי קורבנות; קרבן עולה; קרבן מנחה; קורבנות חטאת ואשם; זבח שלמים ועוד. לבסוף, לאחר פרטי הפרטים מופיע הסיכום הבא:
זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה, לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי, בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה’ בְּמִדְבַּר סִינָי: (ויקרא ז’ 37–38).
ועל כך אומר הדרשן במדרש תנחומא, על הפסוק הזה:
“אמרו ישראל לפני הקב”ה, רבש”ע, אתה מצווה אותנו שנביא כל הקורבנות הללו ויתכפר לנו… ועכשיו שחרב ביהמ”ק היאך אנו עושים?… אמר להם הקב”ה היו *משמרין את תורתי. ומנין? “וזאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים” אל תקרי כן אלא
[הקריאה בארמית של המילה לא היא כמו LA] זאת התורה: לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם ולא מלואים ולא זבח השלמים אלא היו *עוסקים בתורה ויהיה חשוב לפני כאלו אתם מקריבים לפני כל הקורבנות” (תנחומא פ’ צו, סימן י”ד מהד’ ורשא). [מעניין הזיהוי בין משמרין=עוסקים, כלומר הלימוד עצמו הוא השמירה].
באופן דומה אנחנו מוצאים גם דרשות הרואות גם בתפילה או בגמילות חסדים סוג של תחליף לקורבנות ולעבודת המקדש [לכאורה תחליף בדיעבד].
אבל האמורא רבא בתלמוד הבבלי, סוף מסכת מנחות, מנסח את הדרשה באופן קיצוני עוד יותר:
אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך – לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם.
כלומר, בניגוד לדרשות המציירות את התורה והתפילות כתחליף בדיעבד לאובדן הקורבנות, ניכרת בדרשתו של רבא גישה המצמצמת לחלוטין את הצורך בקורבנות, ומציעה להם תחליף כמעט לכתחילה.
רעיון זה המשיך להתפתח בקרב הנועזים שבין הוגי הדעות היהודיים כגון הרמב”ם והרב קוק, ולא תמיד הם הובנו והתקבלו על ידי הציבור הרחב.
ניתן לסכם ששני המוסדות הציבוריים המרכזיים ביותר ביהדות הקדומה, המקדש והקורבנות, הוחלפו ביהדות חז”ל ואילך בשני מוסדות ציבוריים אחרים, ואולי שלושה; התפילות, תלמוד התורה, ואולי גם גמילות חסדים.
כלומר לא רק ת”ת ותפילות, אלא גם גמילות חסדים זה עם זה, כלומר הסולידריות של העם, כגון מוסדות לעזרה הדדית (“יד שרה”; “פעמונים” ואפילו מוסד מודרני כמו “ביטוח לאומי”) הם לפי חז”ל תחליף ראוי לקורבנות.
השאלה שנותרה פתוחה היא האם לאחר אלפיים שנה, השאיפה של חלק מהציבור לחדש את המקדש ואת הקרבת הקורבנות, נובעת מצורך אמיתי?? ואולי מוטב לשכלל את שלושת התחליפים הללו של חז”ל ולא לחזור למאבקים המכוערים, שליוו בעבר ההיסטורי הרחוק את שני המוסדות הקדומים.
שבת שלום ובשורות טובות!
ד"ר יאיר פז הוא מרצה בכיר ללימודי ארץ ישראל במכון שכטר. הוא עשה את עבודת הדוקטורט שלו בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. פרסומיו האקדמיים מתמקדים בצפת כעיר קדושה במאה ה16; ירושלים וסביבותיה בתקופת המנדט ובמהלך שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מחקריו נסובים גם כן אודות השכונות הראשונות מחוץ לחומות; המורשת הארכיטקטונית של שכונות ערביות שננטשו בזמן מלחמת העצמאות. בתחילת דרכו הדריך נוער בסיכון, ועבד בכפר נוער.