הדיון בן־זמננו על מגדר ועל נטיות מיניות אינו חדש ומופיע למכביר במקורות היהודיים הקדומים. פרשת השבוע “תזריע” מתחילה בקביעה “אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר” (ויקרא יב ב) שהעלתה תהייה אצל פרשנים רבים – הרי אישה לא מזריעה זרע אלא הגבר. השימוש בשורש ז.ר.ע הנועד לתאר מצב של אישה בהריון הוא מפתיע, ועוד יותר מפתיע הוא השימוש בבניין “הפעיל” (הזריע) שמופיע רק עוד פעם אחת ויחידה בתורה ובהקשר אחר – בסיפור הבריאה ששם כתוב “עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע” (בראשית א יא).

התרבות העתיקה הושפעה מן הפילוסופיה היוונית שלפיה הזכר הוא זה שמפיץ את זרעו והנקבה היא המדיום הפסיבי שבו מתפתח הזרע, בדומה למונח הסמלי “אימא אדמה”. לכן השימוש בבניין הפעיל בנוגע לאישה המתעברת הוא מסקרן ומציע גישה שונה להבנת סוגיות מגדריות. חז”ל שמו לב לכך והציעו הסבר מוזר על פרשת תזריע המופיע במדרש ויקרא רבה וגם בעוד מקורות:

רבי שמואל בר נחמני מסביר את האנומליה בטענה שהאנושות נוצרה כאנדרוגינוס, זאת אומרת יצור בעל מאפייני זכר ונקבה כאחד. רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש) עונה כי בני האדם נבראו כיצורים דו־מיניים ודו־פרצופיים, גב אל גב עד שאלוהים חצה אותם לשניים – זכר ונקבה. הוא מציע פירוש מקורי למילה “צלעותיו” (בראשית ב’ כא) אשר בדרך כלל מובנת כצלעו של האדם הראשון שממנה נוצרה חוה, וטוען שמשמעה של המילה הוא “צד” שנחצה באמצע לשניים כדי ליצור שני מינים שונים.

נראה שמדרש זה שואב השראה מן המיתוס של אריסטופאנס על מיניות ב”המשתה” (Symposium) מאת אפלטון. לפי אריסטופאנס, בהתחלה היו בני האדם מפלצות אנדרוגיניות בעלות שני ראשים, ארבע רגליים וארבע ידיים, וכל אחד בעל אחד משלושה מינים: זכר, נקבה וזכר־נקבה. האלים חששו מכוחם של היצורים האלה, ולכן חצו אותם לשניים וגרמו להם ללכת זקופים. אבל כל מחצית עדיין התגעגעה למחציתה האחרת: אלה שהיו זכר־נקבה הפכו להטרוסקסואלים, והיצורים בעלי המין היחיד היו להומוסקסואלים.

מדרש ויקרא רבה מציג אגדה דומה אבל מארגן אותה מחדש: האגדה מציגה גרסה השונה מן המסקנות האנטי נשיות של המשתה, והופכת אותה רלבנטית לוויכוח בן־זמננו על מגדר ועל העדפה מינית. אם הנחת המוצא היא שבני האדם הם אנדרוגינוסים, אזי בכולנו יש מאפיינים מובנים של זכר ונקבה ואז המגדר וההעדפה המינית הם גמישים ונתונים להתאמה תרבותית, פסיכולוגית או אפילו טכנולוגית. אם היינו “כפולי פנים” ונחצנו לשניים, אזי נכונה הגישה שיש משהו “אחר” החסר בנו מבחינה ביולוגית או אונטולוגית והגורם למשיכה טבעית של הגבר לאישה ושל האישה לגבר. משכך המסקנה העולה מן המדרש היא שרק קשר הטרוסקסואלי יכול “להשלים” אותנו.

כפי שנאמר בקהלת “אֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”. השאלה האנושית הקיומית על מהות המגדר וההעדפה המינית קיימת עמנו זמן רב מאד, והאמת ככל הנראה נמצאת בין שתי האפשרויות המוצגות במדרש ושאומצו כיום בידי פעילי להטב”ים מקצה אחד וקנאים דתיים בקצה השני.