פרשת שמיני פותחת בתיאור טקס חנוכת המשכן, שהתקיים אחרי שבעת ימי המילואים בהם צוו אהרון ובניו לשבת בפֶתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד יוֹמָ֤ם וָלַ֙יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים ולשמור אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְקֹוָ֖ק כהכנה לחנוכת המשכן.

ביום השמיני עורכים אהרון ובניו את חנוכת המשכן ומקריבים את החטאת, העלה והשלמים. אהרון נושא את ידיו ומברך את העם, משה ואהרן באים אל אהל מועד וממנו יוצאים ומברכים את העם שוב, וכבוד ה' נראה אל העם כהוכחה שאכן בוצעו כל ההוראות כראוי.

וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם: האש שיצאה מלפני ה' היתה האות שהקב"ה קיבל את הקורבנות, וטקס חנוכת המשכן הוכתר בהצלחה. אך, מיד  לאחר תחושת השמחה, הרינה והסיפוק שאכן הכל עלה יפה, אנו מתבשרים בפתיחת הפרק הבא על הטרגדיה הנוראה של נדב ואביהוא:

ב  (א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֨יבוּ לִפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם:(ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק: לא ברור מה היה טיבה של האש שהביאו נדב ואביהוא, אך ברור שהם עשו משהו על דעת עצמם מבלי שנצטוו, ולכן נענשו.

מילותיו  של משה לאהרון אחיו קצרים ונוקבים  (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְקֹוָ֤ק׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד. תגובתו של אהרון קצרה וכואבת: וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן:

לא נותר לאהרון אלא לקבל את הדין, שהרי דרישתו של הקב"ה מבני ישראל ובמיוחד מהקרובים ביותר אליו היא ליצור קדושה במשכן שזה אך חנכו ובהליכות החיים שלפיהם יחיו. בניית המשכן היתה על פי ההוראות שניתנו למשה ועליו היה לבנותו בתבנית אשר ראה בהר. עבודת המשכן תוכננה בצורה מדוקדקת ולפי הוראות ברורות. טקס חנוכת המשכן, המתואר בפרשתנו, התקיים לאחר שבעת ימי מילואים ואף הוא תוכנן ובוצע בקפידה, ולכן מעשיהם של נדב ואביהו היה חריג כל כך והסתיים בצורה קשה. מעניין שאף כי ההפטרה עוסקת בסיפור דומה המסופר בשמואל ב פרק ו על ארון האלוקים הנישא מבית אבי נדב, הארון שכמעט נשמט מהעגלה הנושאת אותו נאחז על ידי עזא בן אבינדב שניסה למנוע את נפילתו ובנוגעו בקודש נענש ומת.

הצייר אבנר מוריה בספר ILLUMINATED TORAH צייר את הציור הבא לפרשת שמיני:

השורה העליונה מייצגת חיות  יבשה שאינן בקטגוריה של מַּעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה. חיות אלה   מוזכרות בפרק יא כחיות האסורות לאכילה או במגע בנבלותיהן בגלל טומאתן. בשורה הראשונה, גמל,  שפן, ארנבת וחזיר. היצור החמישי בשורה זו שייך כבר ליצורי המים שאינם בעלי סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת. בשורה השנייה מופיעים שלושה יצורי מים נוספים: דג שאסור לאכילה, פרי ים וכריש. שאר היצורים בשורה השנייה ובארבעת השורות שלאחריה כוללים בעלי כנף המזוהים בתורה בשמותיהם. מעניין כי לבעלי הכנף אין הגדרה של מאפיינים המצביעים על היותם ראויים לאכילה ולכן רשימתם בפרק  מפורטת וארוכה. היא כוללת אֶת־הַנֶּ֙שֶׁר֙ וְאֶת־הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָעָזְנִיָּֽה (יד) וְאֶת־הַ֨דָּאָ֔ה וְאֶת־הָאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ: (טו) אֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ: (טז) וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ:(יז) וְאֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת־הַיַּנְשֽׁוּף (יח) וְאֶת־הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת־הַקָּאָ֖ת וְאֶת־הָרָחָֽם (יט) וְאֵת֙ הַחֲסִידָ֔ה הָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת־הַדּוּכִיפַ֖ת וְאֶת־הָעֲטַלֵּֽף.

בשתי השורות התחתונות ניתן למצוא את: הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ:  (ל) וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת:(לא) אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכָל־הַשָּׁ֑רֶץ כָּל־הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב

מה עניין המאכלות האסורים המופיע בסוף הפרשה והפסוקים הנאמרים לאחר הפירוט של בעלי החיים הטמאים לסיפור בני אהרון והאש הזרה? נאמר בפסוקים מד-מה (מד) כִּ֣י אֲנִ֣י יְקֹוָק֘ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ:(מה) כִּ֣י׀ אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי:

ספורנו בפרושו לפסוק זה אומר: (מד) והייתם קדושים כי קדוש אני. כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם והלכתם בדרכיו, וזה חפצתי כדי שתתדמו אלי כי קדוש אני. וכל זה תשיגו כשתתקדשו ותשמרו מאסורי מאכלות, כאמרם ז"ל (יומא סוף פרק אמר להם הממונה) אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה וכו' (יומא לט א):

(מה) כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. וראוי לכם שתעשו זה ההשתדלות להתקדש ולהיות קדושים, כדי להפיק רצוני, כי אמנם כונתי כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים היה כדי שתשיגו זה, שאהיה לכם לאלהים בלתי אמצעי, ושתהיו קדושים ונצחיים בהדמותכם אלי במדות ובמושכלות, כי קדוש אני:

לאור פרשנותו ולאור כל הנאמר לעיל, ניתן לסכם ולומר שיצירת קדושה נשענת על משמעת אלוקית  ולכן יש להבין את נושא בעלי החיים האסורים בסוף  פרשת שמיני  כנועד להמחיש את החשיבות החינוכית של יצירת  קדושה על ידי ציות להוראות האלוקיות. האמירה לבני ישראל במתן תורה: (ו) וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ  מקבלת משמעות מיוחדת בפרשתנו. מצד אחד, כשלונם של נדב ואביהוא בתפקידם ככהנים ומאידך ההקפדה על דיני טומאה וטהרה אשר מוטלת על העם כולו.  כולנו מצווים ללמוד ולהקפיד על דברי התורה אותם אנו מציגים לנגד  עינינו.