בחומש הקודם שקראנו, חומש ויקרא, הכהנים היו הגיבורים הראשיים: הם שנבחרו מכל העם לשרת בקודש, הם שהקריבו את הקורבנות, הם שקבעו מי טהור ומי טמא, ולהם נקבעו איסורים מיוחדים הנוגעים לנישואין ולמשפחה, אפילו לתסרוקת.

כעת הגענו לספר במדבר, וכאן מתרחבת היריעה – כל בני ישראל נספרים ומסתדרים לשבטיהם ולמחניהם, גם הלוויים מקבלים תפקידים, ובפרשה שלנו, פרשת נשא, מופיע דין מיוחד המאפשר לכל אדם (גבר או אישה) להיות קצת כהן: כוונתי לדיני הנזיר.

הנזיר, ממש כמו הכהנים בבואם אל אוהל מועד, צריך להתרחק מן היין ומן השיכר.

גם לנזיר, כמו לכהנים, אסור להיטמא למת, אפילו אם הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה,

גם הנזיר נושא את “נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ” (פרק ו, פסוק ז).

אבל לא על הנזיר רציתי לדבר, אלא על הפרשייה שמופיעה בעקבותיו ועל התפקיד שהיא מוסיפה לרשימת תפקידי הכהנים (במדבר ו, כב-כז):

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם.

יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

המילים מוכרות לכם בוודאי. זוהי ברכת כהנים, אחד הטקסטים הכי מוכרים בתורה, מילים הנשמעות לא רק בבית הכנסת או בכותל המערבי בזמן החגים, כאשר הכהנים עולים לדוכן כשהם מכוסים בטלית, אלא גם במרחב הביתי, כאשר הורים מברכים את ילדיהם.

אבל מדוע הוענק תפקיד זה דווקא לכהנים? תשובה אפשרית מציע לנו מדרש שיר השירים רבה.

כך נאמר בשיר השירים פרק ג פסוק ז:

הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל

כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת

המדרש מביא את דברי ר’ אלעזר, המציע לקרוא פסוק זה כמדבר בברכת כהנים:

הִנֵּה מִטָּתוֹ – הנה מטותיו ושבטיו (כלומר, עם ישראל). שֶׁלִּשְׁלֹמֹה – של מלך שהשלום שלו (כלומר, הקב”ה).

שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ – אלו שישים אותיות שבברכת כהנים. (אכן, בברכת הכהנים יש 60 אותיות – מוזמנים לבדוק!)

… אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת – שאפילו אדם רואה בחלומו חרב מחתכת בירכו, מה יעשה, ילך לבית הכנסת ויקרא קריאת שמע ויתפלל תפלתו וישמע ברכת כהנים ויענה אחריהן אמן, ואין דבר רע מזיקו.

לפי מדרש זה, לברכת הכהנים יש תפקיד מיוחד: היא משמשת להגנה ולשמירה על כל אדם מישראל, שישים אותיותיה הם כמו יחידה צבאית של שישים גיבורים.

מה הביא את החכמים לפרש כך את הפסוק?

נראה שהמפתח להבנת המדרש הזה הוא הביטוי “אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ” המופיע, מלבד בשיר השירים, רק במקום אחד נוסף במקרא, בספר שמות פרק לב פסוק כו: וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר: מִי לַה’ אֵלָי, וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי.

וַיֹּאמֶר לָהֶם: כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ.

בני לוי, שחרב אביהם כבר הרגה רבים מאנשי שכם, מצטווים לאחר חטא העגל להרוג בבני עמם. בתוך שבט לוי, מצטיינים הכהנים דווקא במזגם החם והקנאי – ראו לדוגמה את פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, או את מתתיהו החשמונאי ובניו, ועוד.

אולי כדי למתן את האופי הקנאי והקטלני של שבט זה, ואולי כדי לפייס בינם לבין אחיהם, מצטווים הכהנים בפרשתנו לברך את העם כולו בברכת הכהנים. צבא הקנאים הופך לצבא ההגנה לישראל, והברכה הגדולה מכולן היא זו שחותמת את הפסוקים הללו: “יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם”.

שבת שלום משכטר!