בפרשת יתרו קראנו את המילים הנשגבות המתארות את התגלותו של הקב”ה לעם ישראל בהר סיני: “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים… וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ” (שמות יט:ה-ו); “אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ… לֹא-יִהְיֶה לְךָ… זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ… כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ… לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב…” (כ:א-יד). לא זו אף זו. המילים הנשגבות נאמרו בצורה המרשימה ביותר: “וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן” (כ:טו).

בפרשת משפטים אנו יורדים לכאורה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – מגג גבוה לבאר עמוקה. הפרשה מונה תערובת של מצוות: עבד עברי, נזיקין, עין תחת עין, שור נגח, שומרים, הלוואת כסף, עדות שקר, שמיטה, ועוד הרבה. מה עניין חוקים פרטניים כאלה המוצגים בלי סדר ובלי מבנה אצל המעמד הנשגב של הר סיני? אכן, ניסו הרבה במשך הדורות להפריד בין שתי הפרשיות. חז”ל הצטרכו לבטל את קריאת עשרת הדברות כל בוקר “מפני טינת [=שנאת] המינין שלא יהו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה מסיני” (ירושלמי ברכות א’:ה’). הנוצרים הקדומים דחו את רוב המצוות המעשיות, ושמרו רק על המצוות המוסריות שבסוף עשרת הדברות. גם התנועה הרפורמית במאה התשע־עשרה ניסתה להבדיל בין הברית וההתגלות “הנשגבות” לבין רוב המצוות “המיושנות”. לבסוף, שני קיבוצניקים כתבו לביאליק בסביבות 1930: אחד רצה לסדר את חג הפסח “מבלי לשקוע בכל אותם הטכסים הדתיים”, ואילו השני הסביר מדוע יוצאים החלוצים לעבוד את השדות גם ביום השבת: “שבת היה קרנם ועוזם של ישראל בדורות הקודמים” אך כעת “מת כל רגש באותה הנקודה” (שמואל רוזנר וקמיל פוקס, יהדות ישראלית, 2018, עמ’ 37).

לא כך סברו אבותינו. הם הבינו שיש קשר הדוק בין שתי הפרשיות המבטא את השילוב הטבעי ביהדות בין אמונה למצוות ובין התגלות למעשה. וכן כתוב בספר דברים (ד:יב-יד): “וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ… וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת-בְּרִיתוֹ, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת–עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים… וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לְלַמֵּד אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:  לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ”. וכן נאמר בספר נחמיה (ט:יג): “וְעַל הַר-סִינַי יָרַדְתָּ, וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם; וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים, וְתוֹרוֹת אֱמֶת–חֻקִּים וּמִצְוֺת, טוֹבִים”.

כלומר, לפי המקורות הנ”ל, הן הברית ועשרת הדברות והן פרשת משפטים נאמרו לו למשה מסיני. וכל כך למה? כי היהדות הבינה מאז ומתמיד ש”לא בשמים היא” וש”לא ניתנה התורה למלאכי השרת”. האמונה והמעשה הם שני צדדים של אותו מטבע המכונה “היהדות”. הרפורמה הקלאסית סברה שניתן לשמור על האמונה הצרופה בלי המטען המכביד של המצווה. זה הוביל לעיתים קרובות להתבוללות ולנישואי תערובת. יהודים סוציאליסטיים בארץ ובחו”ל האמינו שניתן לקיים מצוות חברתיות בלי התשתית של הברית והאמונה, אבל מותו של הסוציאליזם והגידול בחומרנות ובאנוכיות בחברה הישראלית מוכיחים שמעשים בלי אמונה הם כגוף בלי נשמה. האידיאל ביהדות מתבטא במה שעם ישראל אמרו בפרשתנו: “נעשה” את המצוות “ונשמע” להתגלות. בלי “יתרו” אין “משפטים”, ובלי “משפטים” אין “יתרו”. בלי אמונה אין מעשים, ובלי מעשים אין אמונה.

אכן, ביאליק הגיב לקיבוצניק הראשון: “את החגים אין בודים מן הלב… חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם…”. ולשני הוא כתב: “ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו” (רוזנר ופוקס, עמ’ 38).

לאחרונה פרסמו שמואל רוזנר וקמיל פוקס ספר מרתק המכונה “יהדות ישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית” המבוסס על סקר שבו השתתפו יותר מ־3,000 יהודים ישראלים. מתוך הסטטיסטיקה שבספר אני רוצה לדלות כמה נתונים החשובים לענייננו:

94% אוכלים תפוחים בדבש בראש השנה, 91% אוכלים לביבות או סופגניות בחנוכה, 90% של ההורים של בנות עשו או יעשו בת מצווה, 82% אוכלים מאכלי חלב בשבועות, 82% עושים ארוחה משפחתית בשבת, 76% מחביאים את האפיקומן בליל הסדר, 73% מדליקים נרות חנוכה בכל ערב מימות החג, 67% צמים כל היום ביום הכיפורים, 66% עושים חשבון נפש בראש השנה, 64% אוכלים כשר בבית, 62% עושים קידוש בשבת.

מובן, יש הבדל גדול בין רוב הפריטים הראשונים שהם בגדר מנהגים מאוחרים לבין שאר הפריטים שהם מצוות מן התורה או מן החכמים. אבל בין כך ובין כך לפחות שני שליש מהיהודים הישראלים מסכימים עם פרשת משפטים ועם ביאליק: היהדות מורכבת ממעשים, לא רק מאמונות. זה לא מספיק להאמין או לחשוב; יהודי חייב לעשות. וזהו המסר של פרשת משפטים: “וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע!” (שמות, כד:ז).

המאמר פורסם באתר “ישראל היום” ביום חמישי 31 בינואר 2019