מה עושים עם מצורע? מה עושים עם חולה איידס; מכור לסמים; חולים בשחפת או במחלות ובנגעים אחרים? האם עלינו – החברה – לאמץ אנשים חולים ופגועים או להרחיק אותם מאתנו?

פרשת השבוע ‘מצורע’ עוסקת כל כולה בתהליך טיהורם של חולים בקרב בני ישראל ובהשבתם לחברה לאחר שטוהרו. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת… וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר, אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר–וְאֹתָם: לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד… וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַמִּנְחָה, הַמִּזְבֵּחָה; וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן, וְטָהֵר (ויקרא יד). בפרשה מתואר כיצד אנשים שחלו בצרעת, בספחת, בבהרת ובזיבה – כולן מחלות קשות ומדבקות שגרמו לתמותה נוראה בעת העתיקה – נרפאו ממחלתם וטוהרו. בעת חוליים הם הורחקו אל “מחוץ למחנה” אך לאחר ריפויים הם חזרו להיות חלק אינטגרלי מן החברה, בתחילה בשוליה ואחר כך בתוכה.

ההתמודדות של בני ישראל עם האנשים החולים השוהים בקרבם והדילמה אם לקרבם או להרחיקם מן הקהילה הזכירה לי פרשיות שונות בנות ימינו, חלקן עגומות, שבהן החברה הישראלית מתמודדת עם דילמות של אימוץ או נידוי אנשים פגועים, חולים ופושעים לשעבר. בעוד שבעבר נדחקו “בתי המשוגעים” אל הפריפריה החברתית של ישראל ומכורים, פושעים משוקמים וחולים במחלות מדבקות שונות הודרו מן הסביבה האנושית היום־יומית, הרי שבימינו המגמה היא בדיוק הפוכה. הגופים האמונים על שיקום אוכלוסיות פגועות מבינים שיש לשלב את האנשים האלו בתוך החברה. שיקומם יעשה טוב הרבה יותר אם הם יהיו חלק מהמרקם החברתי הרגיל של החברה הישראלית.

הדילמה הזו התפרצה לאחרונה במלוא עוזה בזיכרון יעקב כאשר עמותה מסוימת ביקשה לפתוח בבית באחת משכונות הישוב מעון למכורים לסמים שעברו תהליך ארוך של שיקום. משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים תמך מאוד בפתיחת ההוסטל כחלק ממגמה רחבה של מיקום הוסטלים בתוך שכונות המגורים שלנו אך תושבי זיכרון יעקב ומנהיגי הקהילה, בראשם ראש המועצה, ראו בפתיחת ההוסטל איום ישיר על קהילתם ובקרב התושבים פשטה חרדה גדולה. לא הועילו כל הטענות של ראשי העמותה, של משרד הרווחה ושל תושבים אחרים של זיכרון אשר טענו כי לא נשקף מהמשוקמים כל סכנה וכי חובה עלינו, כחברה, לאמץ את הפגועים אל חיקינו. גם לאחר שערכאות משפטיות קבעו כי אין כל מניעה בפתיחת ההוסטל בישוב, נמשך המאבק ובסופו של דבר נכנעה העמותה והחליטה לפתוח את ההוסטל במקום אחר בארץ.

חוזרת השאלה: מה יש לעשות עם המצורעים ועם הפגועים? איך מתמודדים עם הרתיעה הטבעית הקיימת בקרבנו לדחוק אותם הרחק מאתנו?

התפישה התנ”כית והחברתית שבאה לידי ביטוי בבירור בפרשת השבוע היא שיש להחזיר את הפגועים לחברה: וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת-בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ, וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר, וְאַחַר, יָבוֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה; וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ, שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא יד, ח) ונראה כי המגמה הרווחת כיום בקרבנו היא דומה. בישוב שבו אני גר ישנם כמה הוסטלים שבהם מתגוררים אנשים פגועים נפשית. אני רואה אותם יוצאים מדי בוקר בבוקר לעבודתם, נוסעים בתחבורה הציבורית, קונים במכולת השכונתית ומהווים חלק מן המרקם האנושי.

המקרה של זיכרון יעקב מציב בפנינו דילמה: האם עלינו, כחברה, לקחת סיכון ולאמץ לקרבנו אנשים שנמצאים “על הקצה”? האם עלינו לסמוך על הגורמים המקצועיים, לאפשר הזדמנות שנייה לאנשים ששוקמו וכך גם אולי נצטייר בתור חברה מכילה וסובלנית גם כלפי האחר? או שמא האם חובה עלינו לנקוט זהירות יתר ולהרחיקם מאתנו, על אף ההבטחות של גורמים מוסמכים שכל דיירי ההוסטל עברו תהליך של גמילה ושיקום? בעיניי אין כאן תשובה ברורה אם כי אני מקווה שיש יותר ויותר אנשים מהסוג הראשון.

המאמר פורסם באתר “ישראל היום” ביום חמישי 11 באפריל 2019