הפרשה הכפולה מטות־מסעי בסוף ספר במדבר מסכמת ארבעים שנות נדידת עם ישראל במדבר. היא מספרת סיפורים על העברת המנהיגות אל הדור הצעיר שייכנס לארץ המובטחת ועל וחלוקת הארץ בין שבטי ישראל. הפרשה מדגימה לנו דוגמאות הרלוונטיות לפרשיות המעסיקות אותנו בימינו אנו, והנושאים טריים כאילו נכתבו אתמול בצוהריים:

סיפור בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה הוא סיפור שמשקף את השאיפה לשוויון בנטל. ברור הן למשה והן לבני השבטים שהצדק הבסיסי ביותר דורש שאלה שכבר זכו בנחלה – ישתתפו בהמשך המלחמה על הארץ עד להשלמתה. מי שנהנה מן הפירות של נצחונות קודמים חייב לתרום את זמנו ובמקרים מסוימים להסתכן בגופו כדי לאפשר את הניצחון הבא. יש אמנה חברתית ואחריות הדדית. אלה שיעורים די פשוטים באזרחות שמראים עד כמה חשובה הסולידריות וההסכמה הרחבה לעומת ראייה צרה. תמיכת מפלגת יש עתיד בחוק הגיוס שמקדם ראש הממשלה היא אולי סנונית המבשרת את הסולידריות שכה חסרה לנבחרי הציבור שלנו. עלינו להמשיך לדרוש מהם את הצדק ולפעול כאשר טובת הכלל עומדת לנגד עיניהם!

הארץ חולקה בגורל. מה שמזכיר לנו שהמצב של כולנו כפוף לנתונים שנולדנו להם. למשל: הילד שגורלו לגדול בטבריה או בצפת או בכפר ערבי או בכל יישוב בקרבת השבר הסורי־אפריקני נמצא באזור סכנה ולא מבחירה. כשמדובר באירוע מסכן חיים על כולנו לראות עצמנו תושבי טבריה כמו שכולנו תושבי שדרות. שוב מדובר בשיעור פשוט שהוזנח בידי אלה שיזמו את חוק תמ”א 38 בטענת חיזוק מבנים נגד אסון: בפועל, הפריפריה – זו שנמצאת בסכנה אמיתית ושצרכיה הבסיסיים אינם מקבלים מענה – הופקרה ואילו מי שזכה מן ההפקר הם בעלי בתים ויזמים בגוש דן ובירושלים. הרעידות הקטנות באזור הכנרת שאירעו בשבועיים האחרונים הן התזכורת השלישית לאחר שבעשור האחרון נרשמו אירועים כאלו פעמיים. אם חס וחלילה יקרסו בתים כתוצאה מן הרעש הגדול שחוזים המדענים ואם לא נדרוש צדק ממנהיגינו – דמם של הילדים האלה יהיה על ידינו.

צדק צדק תרדוף! סיפור בנות צלפחד משקף את שאיפת התורה לשוויון בין גברים לנשים בענייני צדק ומשפט בתקופה בה התרבות המקומית לא הכירה בנשים כבעלות זכויות. זה מזכיר לי את הסדרה אחוזת דאונטון ואת הרומנים של ג’יין אוסטין: נושא מרכזי בספרות האנגלית המודרנית היה חששן של המשפחות למר גורלן ולהתרוששותן אם לאב אין בן שיירש את נחלתו. המצב שנמשך באירופה עד המאה העשרים נפתר כבר לפני 3,000 שנה בידי החברה הישראלית הקדומה: חברה  שהכירה בזכות האישה לרשת את אב המשפחה לטובת ההמשכיות של המשפחה; חברה שהכירה בתפקידן המרכזי של נשים בהבטחת ההמשכיות של המשפחה ושל העם. בתנ”ך אנו עדים לכך כבר מספר בראשית (שרה ורבקה) דרך שמות (מרים ויוכבד) ובמדבר (בנות צלפחד), וכלה במגילת רות, במגילת אסתר ובשיר השירים. כבר בסיפורי התורה אנו נחשפים לביקורת חברתית נוקבת על נורמות תרבותיות ומשפטיות. אין ספק שאילו נכתבה היום, הייתה התורה תומכת בזכויות האישה, ובוודאי הייתה יוצאת נגד הדרתה.

לצד השיעורים הפשוטים האלו בפרשת מטות־מסעי יש גם שיעורים מורכבים הרבה יותר כמו מלחמת מדיין שבה משה נוקם במדיין לפני מותו ומצווה על טבח הילדים הזכרים שנשבו. הסיפור גדוש אירוניה. המנהיג שיצא לדרכו בחיים כניצול מטבח שנעשה בעוללים חפים מפשע – מבצע טבח בילדים חפים מפשע. נביא הנשוי למדיינית ושידיד נפשו וחמיו הוא כהן מדיין שלימד אותו לא מעט מתורתו – יוצא למלחמה אכזרית נגד אותו עם. בחיים המשותפים אנו חשופים לסכנות שאורבות לנו כאשר הידידות הופכת לעוינות וכאשר הקורבן הופך למנצח.

התורה לוחשת באוזנינו אזהרה: כשמחוקקים חוק לאום; כשמגנים על שדות בדרום; כששומרים על תושבי יהודה ושומרון; כשמנסים לשמר או לקדם אורח חיים יהודי־ישראלי – אל תשכחו לרגע שאותו האויב היום הוא בן אנוש ותושב הארץ ואולי אפילו ידיד נפש עתידי. בין השאר התורה עומדת על צדק בפשוטו: מה שעשו לך אחרים, בלהט הרגע ובשעת המבחן אל תבצעו באחרים.