בפרשת השבוע, פרשת קורח, המורדים במשה נבלעים חיים אל תוך האדמה. לפני שזה קורה, משה מציג את העונש הזה כמבחן למנהיגות שלו, כדלהלן:

וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־ה֣’ שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי: אִם־כְּמ֤וֹת כָּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א ה֖’ שְׁלָחָֽנִי: וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א ה֗’ וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־ה’: (במדבר טז:כח-ל)

מדוע מכנה משה את מותם המיוחד של אנשי קורח, דתן ואבירם “בריאה” אשר “יברא ה'”? אין ספק שפתיחת פי האדמה היא נס, אבל לכאורה המילה “בריאה” אינה במקום כאן. אפילו אם נניח שזה היה המקרה הראשון של רעידת אדמה או חול טובעני בהיסטוריה, הרעיון שסוג המוות הזה “נברא” על המקום על ידי ה’ לצורך זה, כפי שהוא ברא את העולם בשישה ימים בתחילת ספר בראשית, טעון הסבר. כשמשה מאיים על המצרים במכות ברד וארבה, הוא מזכיר את העובדה שהמכות הללו יהיו ללא תקדים בהיסטוריה בהיקפם, אבל הוא אינו מכנה אותם “בריאה”. מכת בכורות וטביעת המצרים בים סוף הם ללא ספק מיתות משונות וניסיות, מעשי א’לוהים, אבל גם הם אינם מכונים “בריאה”. מדוע דווקא פצית האדמה את פיה כדי לבלוע את אנשי קורח זוכה לכינוי “בריאה”?

אין ספק שמשה רומז לבריאת העולם כשהוא מתאר את ההתערבות הא’לוהית בטבע ברגע ההוא בהיסטוריה כ”בריאה”. המוות המיוחד של האנשים האלה מנוגד בדברי משה ל”מות כל האדם” ו”פקודת כל האדם”. המוות הזה הוא חדש לגמרי, והעובדה שהוא קורה מיד לאחר שמשה מצהיר על כך הוא אות שה’ עומד מאחורי מעשי משה. יחד עם זאת, הזכרת הבריאה בהקשר זה אינו מובן. 

תחושת הבטן שלי היא שפצית פי האדמה מכונה “בריאה”, כי בפעם הראשונה מאז בריאת העולם הקב”ה פושט את ידו לתוך האדמה ומעצב אותה. בספר בראשית מתואר כיצד משתלט ה’ על הארץ כשהיא תוהו ובהו, ומעצב אותה לכדי עולם ראוי להתיישבות. בפרשה שלנו מתואר ההיפך: הקב”ה לוקח חלקה קטנה של הקרום המייצב את הארץ, ומפיל את אלו שעומדים עליה לתוך התהו שאינו ראוי למגורי אדם.

אנחנו נוטים לחשוב שא’ל טרנסצנדנטי עושה כל זאת מלמעלה: הוא נמצא אי שם מעל לכדור הארץ ובמרחק רב ממנו כשהוא מצהיר במאמרו שהעולם צריך להתעצב מחדש כמקום מגורים בספר בראשית, ומן הסתם הוא באותו מעמד כשהוא מצווה על האדמה לפצות את פיה ולחשוף את התהו שמתחתיה בפרשה שלנו. אך בברייתא מדהימה בבבלי מסכת חגיגה (יב ע”ב) מצהיר רבי יוסי שהקב”ה נמצא מתחת לפני האדמה, לא הרחק ממנה ולא מעליה. האדמה נשענת עליו:

תניא, רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות – ואינן יודעות מה רואות, עומדות – ואין יודעות על מה הן עומדות. הארץ על מה עומדת – על העמודים… עמודים – על המים…  מים – על ההרים… הרים – ברוח… רוח בסערה… סערה תלויה בזרועו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים לג:כז) ומתחת זרעת עולם. 

לפי ברייתא זו, קרום הארץ מתוח על פני עמודים, העמודים עומדים על מים, המים עומדים על הרים, העומדים על רוח, העומדת על סערה, העומדת על זרועותיו של הקב”ה, וזרועות הקב”ה הן התומכות בכל המערך הזה. תיאור זה של האימננטיות של הקב”ה, נוכחותו המיידית, במקום הנשגבות הטרנסצנדנטית שלו, יכול להסביר מדוע העיצוב מחדש של האדמה ופציית פיה מכונים  בפרשת השבוע “בריאה”. זרועות ה’ הן מתחת לארץ. הוא בנה את הארץ על זרועותיו שלו, באמצעות כמה שכבות של חומרי בנייה מסוגים שונים, כשקרום הארץ הוא השכבה העליונה. כדי לפתוח את פי האדמה, אם כן, הוא צריך לתחוב את זרועו לתוך כל השכבות האלה ולקרוע את קרום הארץ. 

מה כל זה אומר לנו? אני חושב שהקוסמולוגיה המיוחדת של רבי יוסי נועדה לספר לנו שהקב”ה הוא כאן, אצלנו, מתחת לפני האדמה בפלנטה שלנו. הוא תומך בנו בכל עת. ובגלל שהוא חלק כל כך אינטגראלי ממנגנון התמיכה של כדור הארץ, כשהוא רוצה למשוך את תמיכתו מכדור הארץ ולהפיל רשעים אל מותם, הוא נאלץ לברוא בריאה חדשה, לתחוב את ידו לתוך האדמה ולקרוע אותה מבפנים. אבל זה קרה רק פעם אחת. הנוכחות המתמדת של זרועותיו מתחתינו, בתוך עולמנו ממש, היא התמיכה המאפשרת לנו ליהנות מפקודת כל האדם, ולמות כמות כל האדם, במחזור החיים והמוות המשותף לכל האדם. אנשי קורח הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

.