פרשת השבוע חוקת מספרת את הסיפור המפורסם על חטאו של משה ב"מי מריבה", אשר בגינו נמנעה ממנו הכניסה לארץ המובטחת (במדבר כ, 1—13). כאשר בני ישראל הגיעו למדבר צין לא היו בנמצא מי שתייה, כך מספר לנו הסיפור, ולכן בני ישראל התלוננו בפני משה ואהרון ותקפו אותם על שהוציאו אותם ממצרים. משה ואהרן עזבו את העם והלכו לאֹהֶל מוֹעֵד שם נפלו על פניהם (פסוק 8), ככל הנראה בחיפוש אחר הדרכה והנחיה אלוהית. ואז אלוהים ענה. על פי הפרשנות המקובלת ביותר, אלוהים ציווה על משה לקחת את המטה ולדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים. אך משה, לאחר שלקח מטהו ואסף את העם אל הסלע, הכה בסלע במקום לדבר אליו. למרות שהמים מיד יצאו מן הסלע והרוו את צמאונו של העם, אלוהים הגיב בחומרה על שמשה הפר את דבריו. אלוהים אמר למשה ואהרן: "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם" (פסוק 12).

בעוד הבנה זו של החטא נתפסת לעתים קרובות כמובנת מאליה, פרשנים רבים נתקשו לקבלה. קודם כל, מה לא בסדר בהכאת הסלע? זה בדיוק מה שעשה משה בסיפור הדומה שבספר שמות י"ז – ושם לא ננזף כלל! האם הוצאת מים מסלע ע"י הכאתו באמצעות מטה אינו נחשב למרשים ולנס כמו אל לדבר אליו? ולמה אלוהים יאמר למשה לקחת את המטה שלו אם הוא לא רצה שמשה ישתמש בו? לבסוף, פרשנות זו אינה מתיישבת עם כך שהעונש הוטל גם על אהרון. אהרון לא השתמש בכלל במטה, אז למה הוא נענש יחד עם משה?

לאור קשיים אלה ואחרים, הציעו הפרשנים טענות חלופיות שונות באשר לחטאו של משה ואהרון. אחד הפירושים המשמעותיים ביותר הוצע במאה ה-16 על ידי הרב האיטלקי, הרב אברהם רפפורט, בפירושו לתורה, "מנחה בלולה". לדבריו, החטא לא היה קשור לאופן שבו המים הופקו. במקום זאת, הוא טמון בתגובתם המיידית של משה ואהרן למתקפה על סמכותם. הם ברחו מן העם והלכו אל מקום מפלט (פסוק 8). המעשה שיקף חולשה ופחדנות. אלה שישמשו כמנהיגי העם חייבים לדעת איך לקום כנגדם ולהעמיד אותם במקום. הרצון לקבל הדרכה מאלוהים הוא טוב ויפה, אבל זה לא יכול לבוא במקום נקיטת עמדה איתנה נגד העם כאשר הוא חוצה את הקו בין הביקורת הלגיטימית לדחייה גורפת של עקרונות יסוד. הנסיגה הפחדנית הזאת הראתה שמשה ואהרון כבר אינם כשירים לשמש כמנהיגים. וכיוון שהמעשה הזה נעשה על ידי משה ואהרון יחד, שניהם נענשו באותה מידה – אובדן מנהיגות.

פרשנות זו של חטא משה ואהרון רלוונטית כיום. רבים מהמנהיגים שלנו ודאי יודעים, שרגש עממי יכול לעיתים לסטות מהדרך הצודקת והנכונה, מערכי היסוד של האבות המייסדים שלנו. עם זאת, לעתים קרובות הם נמנעים מלהתעמת עם הרגשות האלה. הם חוששים כי עימות כזה עלול לעלות להם בקולות בוחרים או לגרום להם להתפשר על הפופולריות שלהם. וכך, במקום לנקוט עמדה עקרונית, הם נסוגים בשקט אל "אֹהֶל המוֹעֵד" שלהם ומבקשים להישאר פופולריים ככל האפשר.

פרשת השבוע מלמדת אותנו שלא על זה מבוססת המנהיגות היהודית. מי שאין לו את עמוד השדרה להילחם על מה שנכון, לומר זאת בבירור ולהתמודד עם רטוריקה דמגוגית, אינו ראוי להוביל את עמנו. במיוחד לא בארץ המובטחת.