פרשת “אישה כי תזריע” פותחת אכן בחוקי אישה יולדת; בדיני טומאה וטהרה של היולדת ובחובת הבאת קורבן היולדת:

אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא. ג וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. ד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. ה וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. ו וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. ז וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. ח וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה

מפיסקה קצרה זו אני יכול ללמוד שני היבטים חברתיים, שיכולים לשמש אותנו גם כחברה מודרנית:

השאלה הראשונה קשורה להבדלים במשך הטומאה והטהרה בין לידת זכר ללידת נקבה. וכאן אני בוחר בהסבר של אחד המדרשים שמבאר מדוע קיצרו את ימי הטומאה עבור לידת זכר לשבעה ימים בלבד – שלא יהיו הכל שמחים ביום השמיני (בחגיגת הברית) ואימו יושבת שוממה [או אביו ואימו לגירסה אחרת]. כלומר הרגישות ליולדת משפיעה על עולם המצוות (ולא להיפך).

הדוגמא השניה היא מסוף הפרשיה, שעוסקת בטיבו של הקרבן שהיולדת מביאה. אז לכתחילה עליה להביא כבש לעולה, אבל אם היא ענייה אז זה ממש לא עקרוני לקדוש ברוך הוא, הוא מוכן להסתפק בפחות.

כלומר, שתי הדוגמאות הללו של רגישות לחלשים בחברה, באות ללמד אותנו עיקרון חשוב – הרגישות ליולדת, הרגישות לעני או לכל אדם אחר חשובה יותר מגופן של המצוות.