ברצוני להקדיש את המילים שלי לפרופ’ אליעזר שביד ז”ל שהלך לעולמו בשבוע שעבר. פרופ’ שביד היה הוגה ומחנך ענק – כמעט בלתי נתפס בדור הזה. כתביו והרצאותיו על משמעות הציונות, מבחינה פוליטית ותרבותית, הנחו אותי במשך הקריירה שלי. הוא לא רק כתב אלא פעל בנחרצות כדי לממש את תובנתו שחובה על מערכת החינוך לחבר כל יהודי־ישראלי אל מורשתו ללא קשר למגזר התלמיד, ומעידים על כך המוסדות המהפכניים שבהקמתם היה שותף חשוב ופעיל, בהם סמינר המורים כרם, מכון פרדס, וכמובן מכון שכטר. יהי זכרו ופועלו ברוך.

משפטים הם מבנים לוגיים מורכבים שלעיתים שוקלים עקרונות מתנגשים בכדי ליצור דינים והלכות. ניקח לדוגמה שני עקרונות שהם חיוניים לחיים טובים בחברה מודרנית: חופש וחובה. שניהם קיימים במתח תמידי, והצלחת מדינה דמוקרטית כרוכה במאזן נכון בין חופש הפרט לחובות של האזרח כלפי המדינה.

המשפט הראשון שהובא לפני בני ישראל בפרשת משפטים מפגיש את שני העקרונות האלה בעת הגדרת מעמדו המשפטי של העבד בישראל הקדומה. תיאורו של העבד העברי שונה כל כך מן השעבוד המצרי האכזרי והבלתי אנושי שהוטל על בני ישראל, עד כדי כך שהוא מעלה תהייה באשר לכלל השימוש במילה “עבד”.

לעומת עבודת הפרך המייגעת במצרים, בישראל משך העסקת עבד היה קצוב בזמן: העבד העברי היה שייך לקונה במשך שש שנים בלבד מתאריך הקנייה, ואז אדונו היה חייב לשחרר אותו, מלבד במקרה אחד: אם אשתו של העבד שייכת למשק הבית של האדון, העבד יכול להצהיר על אהבתו לאדון ולאשתו וילדיו, ולבחור בעבדות בטקס רשמי שמסתיים בניקוב אוזנו של העבד. משמעות ההחלטה של העבד והטקס אינם מסמנים בהכרח ירידה במעמדו של העבד – ואולי ההפך הוא הנכון. כמו שברית מילה היא סוג של ויתור על שלמות גופנית המסמלת חברות לחיים בקהילת בריתו של אברהם, ניקוב האוזן מסמל מחויבות לביתו של האדון כמעמד רצוי. אגב, תיאור מקביל בספר ויקרא אוסר את העבדת העבד בפרך וזוהי דחייה מפורשת של התרבות המצרית.

הפירוש שלי מוזר במבט ראשון, אך ברצוני להציע שאולי טקס ניקוב האוזן בכלל לא היה נדיר והוא עדיין רלוונטי בחברה מודרנית, אם כי היום לא באמת מנקבים את האוזן אלא מביעים את המחויבות בדרכים אחרות. מצד אחד, החברה שלנו מקדשת את חופש הפרט, אך מצד שני, רובנו עובדים לא רק למעננו אלא לטובת אחרים. לרוב אנשים מתחילים את הקריירה שלהם בתפקיד זוטר מתוך כוונה לרכוש ניסיון ולעבות את קורות החיים, אך לאחר הגעתם לסביבה חדשה, במרוצת הזמן הם פוגשים במקום את בחיר או בחירת ליבם, יוצרים קשרים חברותיים עם קולגות, ומתפתחת הערכה לממונים ונאמנות למקום העבודה. לאחר כמה שנים המעסיק מתגמל את העובד ע”י קידום בתפקיד ובהענקת “שותפות” במשרד או “קביעות” במוסד. יש כמובן עובדים שמגיעים ללא קשרים, עוברים למקום העבודה הבא ושומרים על מעמדם כסוכנים חופשיים, אך לרוב, כמו שטענתי באשר למצב בימי קדם, הרבה אנשים נשארים מבחירה חופשית בגלל מחויבות למשפחה, לעבודה, לחברים ולקהילה.

במסכת מנחות דף מ”ג, לימדו חז”ל שלוש מברכות השחר: ברוך אתה, ה’, אלוהינו, מלך העולם 1) שלא עשני גוי 2) שלא עשני עבד 3) שלא עשני אישה. לברכה הראשונה העדיף רבי מאיר את הניסוח החלופי ה”חיובי” ובכל בוקר בירך “שעשני ישראל”. כיום הניסוח ההוא נמצא בסידורים של התנועה המסורתית ושל התנועה המתקדמת, שהעדיפו גם את הניסוחים “שעשני בן/בת חורין” ושעשני כרצונו”. הניסוח החיובי מדגיש את זהותנו האישית בתור ערך עליון בחיינו, אך לרוב חז”ל העדיפו את הניסוח השלילי. לתפיסת חז”ל, המשותף בין לא־יהודים, עבדים ונשים הוא שהם אינם חייבים בקיום כל המצוות, לעומת הגבר העברי שחייב בכולם. חובת המצוות היא זו שהגדירה את משמעות חייהם.

הקריאה שלי בתחילת פרשת משפטים ובסוגיה התלמודית במסכת מנחות מובילה אותי לאותה שאלה יסודית: האם משמעות החיים נמצאת בעיצוב החופשי של הזהות האישית, או האם היא נמצאת במחויבויות שאנו בוחרים לשאת? התשובה היא מורכבת, אישית ואינטימית, ובוודאי לא שחור ולבן. היכולת שלנו להתמודד בהצלחה עם המתח, לבחור בין עקרונות מתנגשים וליצור “משפט”, תהיה השורה התחתונה בהגדרת משמעות חיינו.