נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
<>
פרשת כי תשא מציגה בפנינו אירוע דרמטי ביותר. לאחר שעלה משה להר סיני ושהה בהר ארבעים יום, פקד עליו האלוהים: לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם–עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וכך אנו פוגשים את משה יורד מההר: וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ: לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם–מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת–מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא–חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת. כאשר התקרב משה למחנה בני ישראל, מדגיש הכתוב שמשה רואה אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת. דהיינו, הכתוב מדגיש שלא רק את הפסל ראה, אלא את המְחֹלֹת סביב העגל המוקף באנשים רוקדים ומחוללים בעיסוק נלהב של עבודת אלילים. וכאן לא יכול היה משה להבליג ולשלוט בכעסו ותגובתו דרמטית וסוערת ביותר, ככתוב: וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר. (שמות ל”ב,יט).
בציור שעוסק בפרשה, נותן האומן אבנר מוריה ביטוי חזותי מעניין לאירוע דרמטי זה. הוא מציג את משה כדמות כחולה וגדולה מאוד היורדת מראש ההר. זרועותיו של משה פרושות לצדדים לאחר שהשליך את שני לוחות האבן לעבר מדרון ההר. הידיים המורמות כלפי מעלה מעוררות תחושה של ייאוש, כעס וצער. ההר צבוע בצבעי אדום לוהט וסוער המזכיר את תיאור ההר בזמן מתן תורה, כפי שנאמר בשמות יט, יח: וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. בכך הציור רומז לאירוע בלתי נשכח זה, הבא להדגיש את חטאם של אותם אנשים שלמרות שהיו נוכחים על ההר במתן תורה ושמעו את הדיבר הראשון אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי (שמות כ), הם בכל זאת עמדו עתה ורקדו סביב עֵגֶל מַסֵּכָה שבו ראו את האלוהים שהוציאם מארץ מצרים.
אפשר אולי למצוא בתמונה גם התייחסות לשאלה בעניין עוצמת התגובה של משה, בשוברו את לוחות הברית שזה עתה קיבל. מדוע שבר משה את הלוחות? הרי בסיפור המקראי נאמר לנו שאלוהים ציווה עליו לרדת מן ההר בגלל חטא העגל, דהיינו הוא ידע על עגל הזהב. אז מדוע אם כן היה המום כל כך למראה העגל ולא היה מסוגל לשלוט בכעסו עד כדי שהחליט על שבירת הלוחות ?
הסתכלות בתמונה מחזירה אותנו לתיאור האירוע של מתן תורה, ככתוב בשמות יט, טז): וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. בשמות כ, טו כתוב וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת.. ובשמות כ יז נאמר וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים.בפועל נראה כי משה, שהסכים לקבל על עצמו את משימת המתווך בין האלוהים ובין העם, יצר בכך תלות מוחלטת של העם בו. ולפיכך, כאשר נעלם לארבעים יום וארבעים לילה, פורשה היעדרותו כנתק בין העם לאלוהיו. דרישת העם מאהרון לספק להם נוכחות פיזית שתוכל למלא את היעדרותו של משה, הפכה למעשה את עגל הזהב למתווך החדש.
ייתכן שמשה חשב שכאשר יראה העם אותו, הוא ישוב לראות בו את המתווך המייצג בינו לבין האל וישוב לאמונתו באלוהי ישראל. אך כשראה את המחולות, את העם שכה מעורב בריקוד ובפולחן האלילי סביב עגל הזהב, הבין שהבעיה איננה היעדר ה”נוכחות הפיזית” של אלוהים, אלא רצונם הברור להמשיך בעבודת אלילים. הכרה זו היא שהעלתה את זעמו ונתנה לו להבין כי דברי ה’ אליו בהר נכונים היו, וכי העם איננו ראוי לקבל את התורה. הבנה והכרה זו החזירה אותו לדברים שאמר לו אלוהים על ההר בשמות ל”ב ט, ששם נאמר: רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, כמו גם לסירובו לקבל את הצעתו של אלוהים להקים אומה חדשה מצאצאיו במקום בני ישראל החוטאים. על ההר היה למשה העוז להפציר באלוהים ולומר לו לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה (שמות ל”ב, יא), ואף לגרום לה’ להתנחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו.
אולם כפי שמראה התמונה, כאשר חוזר משה ברדתו מן ההר ורואה את העם בתחתית ההר, באותו מקום שבו עמדו בהתגלות של מתן תורה, אך הפעם אין הם האנשים מלאי החרדה והיראה מפני הקדושה והעוצמה של דברי האלוהים המבקשים ממנו להקשיב לאלוהים ולהעביר להם את דבריו, אלא הם רוקדים בהתלהבות אלילית סביב עגל הזהב. משה הבין כמה טעה כשהתנגד לדברי אלוהים על העם קשה העורף וכמה אכן אין הם ראויים לקבל את התורה. אכזבתו הגדולה והמהפך הרגשי שהתחולל בו למראה המצב גרמו לו להפיל בחרון אף את לוחות האבן ולשוברם.
אפשר אכן לראות בצבעים הלוהטים ובמשיכות המכחול העזות מעין השתקפות של רגשותיו הסוערים של משה למראה הטירוף של האנשים סביב עגל הזהב. משה אכן שובר את הלוחות, אך לאחר שהוא מעניש את החוטאים הוא חוזר אל האלוהים ומבקש ממנו לשאת את חטאתם שמות ל”ב 31-32. ואולי זה גם מסר בשבילנו היום, לסלוח על התנהגות או מעשים לא ראויים של אנשים, במקום לשמור טינה ולהענישם לעולמי עד.
ד"ר שולמית לדרמן ( PHD מהאוניברסיטה העברית -תולדות האמנות 2000) שימשה כמרצה לתולדות האמנות באוניברסיטת בר אילן , כמו גם במכון שכטר, בו עמדה עד לפרישתה לגימלאות בראש תחום של האמנויות ביהדות ובו היא ממשיכה להרצות. מחקריה מתמקדים בנושאים כגון "האמן כפרשן" ו "ההשפעות ההדדיות שבין הביטוי האמנותי היהודי והנוצרי בכתבי יד העוסקים בציורים תנ"כיים".