שמה של פרשתנו, “אמור”, לקוח מהפסוק הראשון בפרשה, שבו נאמר (ויקרא, כ”א א’): “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים” . אמירה שהיא דבור, מוצא פה, שבו אומר משה לבני אהרון כיצד לקיים את מצוות הכהונה השונות; הקורבנות, קדושת השם, וכד’.
השימוש במילה אֱמֹר מזכירה לנו את ספר בראשית (א’ ג), שבו נאמר : “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר – וַיְהִי אוֹר” – אמירה אלוהית, המתארת את מעשה הבריאה, אשר חוזרת בדיבור בכל יום מששת ימי הבריאה.
שני פרקים לאחר מכן נאמר בפרשתנו (ויקרא, כ”ג ב’): “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מוֹעֲדֵי ה’, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי”. פסוק זה, הנאמר לכל בני ישראל, ולא רק לכוהנים, מתייחס לציווי של חגי האביב והקיץ (פסח ושבועות), ושל חגי הסתיו (ראש השנה, יום כיפור וסוכות).
מעניין שלפני ההתייחסות למועדים עצמם מפנה התורה את הציווי לשבת, באומרה (ויקרא, כ”ג ג’):
“שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. שַׁבָּת הִוא לַה’ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם”; דהיינו, השבת מופיעה כאן כמעין הקדמה למועדים, בהדגשת איסור המלאכה בשבת.
הופעת השבת כאן תמוהה; שהרי מצוותה כבר הופיעה בתורה פעמיים לפני כן: פעם אחת בפרק ב’ בספר בראשית (א-ג): “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת”.
ופעם שנייה מוזכרת השבת בספר שמות (כ’ י’), בדיבר הרביעי: “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ”.
מדוע אם כן מופיעה השבת כאן שוב כחלק מהמועדים?
ייתכן שניתן לראות בתמונה, שבה בחר האמן אבנר מוריה לתאר את פרשת אמור תשובה לתמיהה זו. תמונה זו מתארת בצורה מאד חיה וצבעונית את רוב המוטיבים הקשורים בדימויים שנוצרו בששת ימי הבריאה. בראש התמונה מופיע הייצוג האנתרופורמורפי, המסמל את רוח אלוהים כעין סליל בעל שלושה ממדים; מוטיב התוהו מופיע בצורה אמורפית, צבוע בגוון צהוב; כמו-כן מופיעים הרקיע, ההפרדה בין המים ובין היבשה, הצמחים שעל הארץ; הציפורים ושאר בעלי הכנף; הדגים ויצורים ימיים אחרים; החיות; וכמובן, אדם הראשון ומשפחתו. כל הדימויים החזותיים הללו חוזרים שוב בפרשתנו כייצוג ברור של מעשה בראשית כולו, תוך הדגשת החיקוי האנושי של העשייה האלוהית, ושל המנוחה האלוהית ביום השבת. חזרה מעין זו מופיעה לא רק בכל שלושת האזכורים של השבת, אלא אף בסיום ההתייחסות לכל אחד מהמועדים, בפסוק : “מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ”.
חשוב להדגיש שאזכור השבת כהקדמה למועדים, כמו גם איסור כל מלאכת עבודה, מחזיר אותנו לסיפור הבראשיתי של המועדים, כאשר ביום הרביעי לבריאה נאמר (בראשית, א’ י”ד): “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים”.
המילה “מועד”, המופיעה כאן, פירושה: זמן קבוע, שעה יעודה, סימן מיועד מראש.
דהיינו, במעשה בראשית, כאשר נבראו השמש והירח ביום הרביעי, ניתנה לאדם, שייברא ביום השישי, אפשרות לסמן את היום ואת הלילה, ולקבוע את הזמנים המיועדים של החודשים, הימים והשנים. כפי שנכתב בויקרא (כ”ג ד): “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם”.
ההדגשה היא על כך, שכמו השבת, גם המועדים, מקורם בסיפור הבריאה. כשם שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים, ונח ביום השביעי, כך מצווה האדם לנהוג במועדים. בריאת מאורות השמים העניקה לאדם את האפשרות לשלוט בזמנים ובמועדים, ולדאוג לכך שהם יחולו בעונות הנכונות; פסח באביב, סוכות בסתו, וכד’.
ברור, אם כן, שפרשת אמור מחזירה אותנו לסיפור הבריאה באמצעות האזכור של המילה “אמור”; וזאת על ידי ההתייחסות הן לשמירת השבת, והן לציווי לקיים את המועדים בזמניהם ובעונותיהם.

שבת שלום!