בפרשת עקב ארץ ישראל ניתנת כמתנה ברוכה לעם ישראל השב לארצו, אך ברכותיה מותנות בשמירת הברית בין אלוהי ישראל לעם ישראל. משמעות שמירת הברית היא מצד אחד דחייה של עבודה זרה ומנהגיה ומצד שני אהבת הגר (בשפה המקראית: האדם הלא־יהודי החי בקרב עם ישראל המכבד את בריתו של העם היהודי) עם האל), היתום והאלמנה. נוסף על כך, הפרשה מזהירה אותנו שלא לחטוא בחטא הגאווה ולהאמין שברכות האדם והאדמה בארץ הן בזכותנו. כלומר, הריבונות שלנו בארץ ישראל מותנית בענווה.

ארץ ישראל זוכה בפרשת עקב לתיאורים מרהיבים:

אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. (ח: ז’)

כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם: אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.

וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם.

אֶרֶץ, אֲשֶׁר-ה’ א- להיך דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי ה’ א- להיך בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (יא: י’-יב ).

הזיקה שטווה התנ”ך בין ארץ ישראל לבין היהדות והאמונה באל היא מרתקת. המבנה הפיזי של ארץ ישראל – אין בה נחלים ונהרות רבים – מכוון את האדם החי בה להתפלל לגשמים בעתם ולשאת את עיניו לשמיים. תבנית הנוף הארץ־ישראלית מחנכת את האדם שעובד את האדמה בארץ ישראל להיות רוחני יותר ולא להיות משועבד רק לחומר. מיעוט המים שיש בארץ ישראל מחנך את האדם החי בה להעריך את בורא העולם – שנמצא מעבר לטבע הנתפס והנשלט על ידינו – ולהתפלל אליו. את הרעיון הרואה קשר נצחי (שלעיתים קשה להסבירו) בין האומה היהודית ועולמה הרוחני לבין הייחוד של נופה של ארץ ישראל הביע, בשפה מודרנית הפתוחה יותר לעולם החילוני, הוגה הדעות א”ד גורדון, החלוץ מקיבוץ דגניה א’ ואיש העלייה השנייה. וכך כתב: “פה (בארץ ישראל) כל עצמו של השפע העליון, השופע מתוך כל העולמות לתוך נפשו של האדם, אבל ביחוד לתוך נפשו של היהודי, בן הטבע הזה, הוא כולו אחר, כולו שונה מאשר בארצות הגולה.”

מה משמעות תודעה מקראית־יהודית עתיקת יומין זו עבורנו במדינת ישראל בראשית המאה העשרים ואחת?

המפגש של האדם עם הטבע של ארץ המולדת של העם היהודי בארץ ישראל נותר נחוץ דווקא בחברה המעודדת פיתוחים טכנולוגיים ופרנסה מהם. יש לראות בחקלאות ובחינוך לחקלאות ערך לאומי־רוחני שראוי להחיותו. הדבר מחייב תמיכה ממשלתית ניכרת ויציבה בכל החקלאים, הענקת סיוע והכשרה לכל המבקשים להתפרנס מן החקלאות בארץ ישראל וטיפוח מסורת הטיולים בארץ.

לסיום אמנה חמש יוזמות מבורכות של אזרחים המבקשות לחבר בין אדם לאדמה בארץ ישראל בדורנו: תלמידי התיכון בזרם החינוך “רגבים” שראשיתו בקיבוץ הדתי לומדים חצי יום ועובדים בחקלאות חצי יום; ארגון ה”שומר החדש” מפעיל בחקלאות צעירים בהתנדבות ובשנת שירות ועוזר להגן על חקלאים; “חווה ואדם – חווה אקולוגית חינוכית” מחנכת לחקלאות אורגנית באזור מודיעין; מפעלי הגינות הקהילתיות בערים וחוגי הסיירות והטיולים (הזהירים!) המשפחתיים והבית ספריים. אינספור היוזמות בתחום זה בישראל מהווה שמחה גדולה והודיה על הארץ הטובה כפי שנדרש מאיתנו בפרשת “עקב”.

המאמר פורסם באתר “ישראל היום” ביום חמישי 2 באוגוסט 2018