אני אוהב לחשוב על התורה כעל סוג של מדריך למהפכנים. בימינו נשמעות תכופות קריאות למרי ולמהפכות חברתיות ותרבותיות, ואפשר ללמוד הרבה מעיון במסרים ובשיטות מהפכניות, גלויות ופחות גלויות, שנמצאות בנרטיב התורה.

נתחיל מן הגלוי – שיטת החזרה על המסר העיקרי: התורה מצווה 47 פעמים על צדק לגר – האחר והמיעוט שבחברה, וחמש פעמים היא מספקת מפורשות את הסיבה: "כי גרים הייתם בארץ מצריים". בזאת שוב ושוב מזכירה התורה לעם ישראל שלא ללכת בדרכי העם ששעבד אותם.

דוגמה פחות גלויה אך לדעתי לא פחות חשובה לשיטת המהפכן בתורה נמצאת בפרשתנו חוקת שנפתחת עם הוראות להתמודדות עם טומאת המת. מגע עם גווייה או אפילו נוכחות באותו אוהל שיש בו מת מטמאים את האדם ופוסלים אותו מהשתתפות בפולחן המקדש, ורק אפר של פרה אדומה שנשרף מטהר אותו. אז מה הקשר בין פולחן מוזר שאין לו קיום מאז חורבן הבית לפני אלפיים שנה, למהפכות?

הדת המצרית לימדה את העם במצריים לקדש את גופת המת, ועל ידי חניטת הגופה הבטיחה את המעבר אל העולם התחתון לאחר המוות. הפרעונים גייסו את משאבי מצריים לבנות מצבות ענק, מקדשים לקיום פולחנם לאחר מותם, ומערכות תת־קרקעיות מהודרות לשמש להם מעבר מפואר לעולם הבא.

לעומת זאת, הכללים של חוקת נוצרו בכדי ליצור סלידה ממגע עם גוויות, ובייחוד להרחיק את הכוהנים מן המת. במצריים הפועלים בילו את חייהם בבניית מקדשים ומצבות ענק, והכוהנים היו ממונים על חניטת הגופות וטקסי הקבורה. הקביעה שמגע עם המת מטמא את האדם, מרחיק אותו מן הקודש ומונע מן הכוהן להקריב קורבנות במקדש, נועדה בעיקר להבטיח שהתרבות המצרית תימחק מתודעת עם ישראל.

שאלו פרשנים, מדוע נמצאת הסוגיה הזאת כאן, באמצע ספר במדבר, כאשר כלל מצוות הטומאה והטהרה   והתנהגות הכהונה נמצא בספר ויקרא? לדעתי, פרק י"ט של ספר במדבר אשר פותח את פרשת חוקת, משמש מבוא לאחד הנושאים המרכזיים, ואולי אף הדומיננטיים, של המשך הנרטיב בתורת משה.

יש נתק כרונולוגי בין פרשת קורח שקראנו לפני שבוע לפרשת חוקת. סיפורו של קורח התרחש בשנה השנייה לאחר יציאת מצריים ואילו העלילה של פרשת חוקת מתרחשת 38 שנים אחרי כן, בימיהם האחרונים של צוות ההנהגה (משה, אהרון ומרים) שהוציא את בני ישראל ממצריים והוביל אותם במדבר. פרשת חוקת נפתחת בנושא טומאת המת ומייד מביאה מקרה מבחן: מרים מתה וגופתה מובאת לקבורה במדבר צין (לפי מסורות שונות קרוב לפטרה בירדן של היום). אין אזכור למצבה או לסימון מקום הקבורה. תפקידה של מרים היה אספקת המים ומייד לאחר מותה מורגש מחסור במים. משה נלחץ, מכה את הסלע וכעונש נודע לו ולאהרון שכמו אחותם, גם הם ימותו במדבר.

בהמשך הפרשה סופר על מותו של אהרון. משה מצעיד את אהרון ואת בנו אלעזר אל פסגת ההר ושם מפשיט את אהרון ומלביש את אלעזר בבגדי הכהונה המפוארים של אביו. זכרו שבפרק האחרון של ספר בראשית צוין שגם יעקב וגם יוסף נחנטו לאחר מותם, משמע שבני ישראל חשובים נקברו לפי המנהג המצרי. כאן התורה מדגישה שאהרון מת עירום, גופתו נשארה להירקב על פסגת ההר – לא תהיה מומייה ולא יהיה שום זכר למסע אל עולם תחתון מיתולוגי.

כעת מתקרב תורו של משה למות. בספר דברים, בין מאות המצוות שמשה מלמד לפני מותו, יש מצווה אחת שאוסרת על הקמת מצבות למתים והסיבה ניתנת במפורש: ה' אלוהיך שונא מצבות. יש לאלוהיך שנאה לדרכי מצריים – "אל תבנו לי או למנהיג אחר מצבה", מזהיר אותם משה. בסוף, עלייתו הבודדת של משה אל הר נבו לקבורה במקום לא ידוע, מהווה ההשלמה המובהקת למהפכה התרבותית והחברתית שהוא חולל בחייו.

הפרעונים של הממלכה החדשה במצריים יצרו תרבות שלמה ברדיפה אחר הנצחה עצמית במותם, ושעבדו למטרה זו את עמם ועמים אחרים. תורת משה החדירה בעם ישראל תרבות חדשה ומהפכנית שנועדה להבטיח שבארץ המובטחת, המנהיגים יעסקו ברדיפת צדק למען העם החי, ולא למען המת. על אלה בימינו שקוראים לשינוי תרבותי ולצדק חברתי לזכור שכל מהפכה אמיתית מחייבת תהליך של שינוי התנהגותי המוחדר עמוק בלב האדם.

המאמר פורסם באתר "ישראל היום" ביום חמישי, 25 ביוני 2020.