דבר תורה לזכרו של רס”ל דוד שורץ ז”ל שנפל בקרב ברצועת עזה

בנם של ד”ר שרה ויאיר שורץ

לא הכרתי את דוד. אני יודעת שהיה תלמיד חכמים, שבילה שעות ארוכות בלימודי גמרא, הלכה, חסידות. אני יודעת שיחד איתו נפל חברו הטוב, יקיר, שהיה גם החברותא שלו בלימודיהם בישיבה. אמו שרה – חברתנו ומורתנו במכון שכטר – סיפרה לי כי הוא הרבה לעסוק בפרשות השבוע ואף כתב דברי תורה על כל פרשה ופרשה, העתידים להתפרסם כספר. יהיו נא הדברים הבאים לעילוי נשמתו ולזכרו הטוב של דוד בן יאיר ושרה שורץ, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה לפני שבעה ימים, בכ”ז בטבת תשפ”ד, שמונה בינואר 2024.

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ” (שמות י, א)

הפסוק הפותח את פרשת בוא משתמש במילה ‘אותות’ כדי לתאר את האירועים שאנו רגילים לכנות בשם ‘מכות מצרים’. המכות לא נועדו להעניש את המצרים, לנקום בהם או לנצח אותם במלחמה, המכות הן אותות ומופתים שאלוהים שולח כדי להראות את כוחו בעולם, וכדי ללמד את המצרים – וגם את בני ישראל – לקח.

בחרתי להתמקד באחת המכות, שאולי נראית היום רלבנטית במיוחד, ולראות מה אפשר ללמוד ממנה.

כוונתי למכה התשיעית, מכת החושך.

וכך מסופר בספר שמות:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים. וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם (שמות י, כא-כג)

חושך יורד על ארץ מצרים ומחזיר אותה לימי בראשית, לתוהו ובוהו שלפני בריאת העולם:

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם…

מיד לאחר פסוק זה מתוארת הבריאה הראשונה והיא, כידוע, האור: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.

הדבר הבא שעושה אלוהים הוא הפרדה, הבדלה, בין האור ובין החושך:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ (בראשית א)

וכך גם במכות מצרים:

וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם … וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם

במכת החושך מתרחש אפוא מעין היפוך לסיפור הבריאה: אם בראשית שרר חושך בכל ולפתע נברא האור, הרי שבימי שעבוד מצרים חזר אלוהים וברא את החושך. ממש כמו האור של היום הראשון, שאינו אור טבעי (שהרי המאורות עצמם נבראו רק ביום הרביעי), גם החושך של ימי השעבוד במצרים אינו חושך טבעי.

ייחודו של חושך מצרים מתבטא בלשון יוצאת הדופן: וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ.

המפרשים השונים נחלקו באשר למשמעותה של המילה ‘וימש’:

מדרש התנאים לספר שמות, המכילתא דר’ ישמעאל, מפרש אותה מלשון מישוש: “מגיד הכתוב שהיה מצרי עומד ואינו יכול לישב, יושב ואינו יכול לעמוד, פרוק ואינו יכול לטעון, טעון ואינו יכול לפרוק, מפני שהוא מש באפילה שנאמר: וימש חושך”.

בדומה לכך מתפרשת מילה זו במדרש שמות רבה (וכן בתנחומא) כ’ממש’: “כמה היה אותו החשך, רבותינו אמרו עבה כדינר היה שנאמר ‘וימש חשך’, שהיה בו ממש’.

אונקלוס, בתרגומו הארמי לתורה, מפרש ‘וימש’ מלשון הסרה והזזה, כמו ‘לא ימוש’. החושך הטבעי, של הלילה, פינה את מקומו לחושך אחר, על-טבעי, חושך אלוהי.

רש”י, לעומת זאת, מפרש ‘וימש’ מלשון ‘אמש’: “ויחשיך עליהם חושך יותר מחשכו של לילה, חשך של לילה יאמש ויחשך עוד”.

כך או כך, מדובר בתופעה חריגה ומשונה, שנמשכה שלושה ימים. חושך מוחלט, חושך מוחשי, אפלה שלא רק מעוורת אלא משתקת לגמרי את הנתונים בתוכה.

נדמה לי שזו תחושה שרבים מאיתנו כאן, היום, שותפים לה. בשבעה באוקטובר נפלה עלינו אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, וקשה לנוע, קשה לישון, אי-אפשר לנשום. אפלה גדולה שבעתיים נפלה על אלה שאיבדו את יקיריהם.

יש המוצאים נקודות של אור בחושך הזה בדמות מעשים של חסד ונתינה, סיפורי גבורה, אנשים טובים.

אבל לא רק באור הבוקע מתוך החושך, גם בחושך עצמו יש לפעמים יתרונות. כדרכי בימים חשוכים הלכתי אל ספרי השירה. ביקשתי להיאחז במילים הנצחיות ופניתי אל נתן אלתרמן. באופן טבעי, חיפשתי בין ‘שירי מכות מצרים’ את השיר על מכת החושך, אבל אז נתקלתי בשיר אחר שלו, המופיע דווקא בספר מאוחר יותר, ‘עיר היונה’. השיר נקרא: ‘שבחי החושך’.

בניגוד לשיריו הקודמים, שרבים מהם מהללים את האור, בספר ‘עיר היונה’ יש דווקא נוכחות חזקה של לילה וחושך, ולא במקרה. הספר עוסק בתחיית האומה, באירועים שסביב מלחמת העצמאות, ורבים מאירועים אלה אכן התרחשו בחסות החשיכה: הורדת המעפילים מהספינות, מבצעים חשאיים כנגד החיילים הבריטים, אימוני הפלמ”ח ועוד.

מתוך אילוץ, כותב אלתרמן, הפכו היהודים את החושך מנטל לנכס:

עֵת חָגְרוּ חֵיל צָרִים כְּלֵי חֲרֹשֶׁת / גּוֹיִים בְּאוֹרָהּ שֶׁל חַמָּה,

עָשׂוּ הַיְהוּדִים אֶת הַחֹשֶׁךְ / לֶחָזָק בְּכֹל כְּלֵי מִלְחָמָה.

כִּי בַּחֹשֶׁךְ קָם אִישׁ וְנִגָשׁ / עַד אוֹיְבוֹ – אֵין רוֹאֵהוּ – וְגָח.

וּבַחֹשֶׁךְ סַכִּין הָרָשׁ / אֲרֻכָּה מִנִּי קְנֵי תּוֹתָח.

ובסיום השיר:

מִתְעוֹפֵף הַזִּקּוּק וּבְדַל-שִׂיחַ / וְגָדֵר הוּא חוֹשֵׂף בְּרוּמוֹ / וְזוֹנֵק הַחַיָּל הַמַּגִּיחַ / וּבְקוֹלוֹ צַעֲקַת אִמּוֹ.

      עִוֵּר וְחָשֵׁךְ הַקְּרָב / וְעַד בּוֹא תֵּאוּרִי הַמְלִיצִים / הוּא כָּלֶה וּמַשְׁאִיר אַחֲרָיו / דּוּמִיַּת לְבָבוֹת אַמִּיצִים.

דברים אלה נכתבו על קרבות תש”ח, אבל דומה שהם נכונים גם למלחמת תשפ”ד, שאת סופה קשה עדיין לראות. הקרב הוא עיוור וחשוך, ואת הלבבות האמיצים שמתגלים בו אנו פוגשים מדי יום. כמו בבריאת העולם, כמו ביציאת מצרים, חשוב להבדיל בין כוחות האופל והרוע לבין בני האור. מתוך האפלה תבוא הגאולה.

ונזכרתי שגם תרצה אתר, בתו של אלתרמן, שידעה הרבה חושך בחייה הקצרים, גם היא כתבה בשבחי החושך, אבל בנימה מינורית יותר, לא לאומית אלא אישית:

בַּחֹשֶׁךְ, בַּחֹשֶׁךְ, גְּדֵלִים אֲנָשִׁים, / בַּחֹשֶׁךְ קְטַנִּים וּנְמוֹגִים הָרְעָשִׁים, / בַּחֹשֶׁךְ כָּל אַהֲבָתִי לָאוֹר. / אֲנִי מְחַכָּה יָמִים שְׁלֵמִים שֶׁהַחֹשֶׁךְ שֶׁלִּי יַחֲזֹר. // בַּחֹשֶׁךְ רוֹאִים עֲשֶׂרֶת מוֹנִים / אֶת כָּל הַדְּבָרִים / הֲלֹא-מוּבָנִים. / וְאָז, כַּאֲשֶׁר מְבִינִים אוֹתָם, / הַנֶּפֶשׁ רוֹצָה לִבְכּוֹת, / בַּאֲשֶׁר הַדְּבָרִים הַזָּרִים הָאֵלֶּה / הֵם הַכְּאֵב שֶׁבִּידִיעַת הַסּוֹד.

יש דברים, אומרת תרצה אתר, שאפשר לראות רק בחושך. ואלו הדברים הלא-מובנים. הדברים שגורמים לנפש לבכות. בחשכה יש הרבה כאב וצער, אבל החושך הוא גם חלק בלתי-נפרד מחיינו. אולי הוא אפילו נחוץ לנו, כדי שנוכל לגדול. “בַּחֹשֶׁךְ גְּדֵלִים אֲנָשִׁים”. כולנו יודעים כמה חשובות שעות החושך והשינה להתפתחות הילדים, אך אפשר לפרש זאת גם מטאפורית: בתקופות חשוכות מתגלים האנשים בגדלותם.

ועוד: החושך מחדד את השמיעה שלנו, הופך אותנו קשובים יותר. כשאי-אפשר לראות – מוכרחים להקשיב היטב.

על המצרים מסופר בתורה כי “לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו” בזמן החושך. האם אנחנו מצליחים לראות איש את אחיו? האם התחדדה שמיעתנו בחושך שירד עלינו?

אני מבקשת לסיים בדברי הנחמה של ישעיהו, גם הם מתארים – כמו בסיפור הבריאה וכמו במכות מצרים – חושך ואור לא-טבעיים, שיבואו מאת האלוהים. אני מבקשת להקדיש את דברי הנבואה הזו לחברתנו שרה, למשפחתה, לכולנו: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה’ וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ. […] לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה. לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ ה’ לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ. לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה’ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ.