אני בדרום תל אביב, מטרים ספורים מנווה שכטר, מרכז לתרבות יהודית, וניצב מול נוף שעשוי להעלות את השאלה: מהם ערכי ליבה של התרבות היהודית?

הנוף מאחורי מאתגר אותי. מהגרים בלתי חוקיים ומשפחות קשות יום גרים בקרבת מגדלי יוקרה. בתי השקעות ומסעדות אופנתיות פועלים לצד מוסכים ונגריות.

יהודי חו”ל העשירים קונים באזור דירות יוקרתיות לנופש וכפוליסות ביטוח נגד אנטישמיות בארצות מגוריהם. מצד אחד, בעלות על דירה בארץ מספקת להם קשר עם ישראל ומוסיפה לביטחונם האישי, אך מצד שני היא תורמת למשבר חברתי בארץ כשזוגות צעירים ישראלים אינם מסוגלים לקנות לעצמם דירות בגלל המחירים גבוהים. פרדוקס זה נמצא בליבו של הדיון על אי השוויון הגדל וההולך והמשמעות החברתית של המפעל הציוני.

שני ההוגים הגדולים של הציונות הפוליטית, הרצל וז’בוטינסקי, היו בעיקר בעלי השקפת עולם ליברלית. האמינו בזכויות קניין ובשוק החופשי ככלי כלכלי לפיתוחה של מדינת היהודים שחזו. אך מצד שני, שניהם הבינו את חשיבותה של הסולידריות החברתית. לכן, שניהם שילבו בחזונם המדיני מרכיב אתי-מוסרי הנשאב מן התנ”ך – שנת היובל.

ברומן “אלטנוילנד” שכתב הרצל, הוא הציע שכל אדמות המדינה יהיו בבעלות “חברה חדשה” שתשכיר לאזרחים את אדמתם לתקופה של 49 שנה, והן תוחזרנה לחברה בשנת היובל. יתכן ועיקרון זה עמד בהיווסדותה של הקרן הקיימת לישראל – קק”ל, למרות שבפועל החזרת האדמות וחלוקתן המחודשת כפי שהציע הרצל אף פעם לא התבצעו.

ז’בוטינסקי היה נועז עוד יותר בהצעתו לחלוקת כל הרכוש הפרטי במדינה פעם ב-50 שנה. לפי השקפתו של ז’בוטינסקי, מצד אחד רכוש פרטי ופיתוחו של השוק החופשי בארץ קריטיים להצלחה כלכלית של מדינת היהודים, אך מצד שני חלוקת רכוש בכל 50 שנה תבטיח שוויון הזדמנויות לכל אזרחי המדינה.

במשך השנים היו הוגים שראו במס על ירושה דרך ליישום ערכי היובל התנכי בעולם המודרני. ב-1949 הטילה הכנסת מס על עיזבונות בשיעור של 40%. מלבד הקשיים שעלו באכיפת החוק, במשך השנים, המפלגות הדתיות התנגדו למיסוי ירושה, בהתאם לגישה התלמודית-ההלכתית שחייבה הורים להוריש את בניהם. ב-1981 ממשלת בגין ביטלה את המס על עיזבונות.

השקפת העולם הליברלית הקלאסית רואה ברכוש פרטי זכות שלא ניתנת להעברה. מצוות התורה בפרשת בהר “וקראם דרור בארץ לכל יושביה” היא קריאה להתחיל את המשחק הסוציו-כלכלי מחדש על בסיס שוויוני פעם ב-50 שנה. מסר התורה הוא שאדמת א”י שייכת לה’, ובני אדם מחזיקים אותה רק בתנאי שמקבלים את ברכת האל. בדומה לגישת התורה, ההוגים הציוניים, סוציאליסטים וקפיטליסטים כאחד, חשבו שאדמת א”י שייכת לעם היהודי, ולא ליהודים כיחידים. הזכות להחזיק ברכוש היא אמנם עיקרון חשוב, אך זכות העם גוברת עליה.

ניסיונות כאלה של שר האוצר כחלון לחדש מיסי ירושה – אפילו באופן חלקי על הדירה השלישית בלבד, נכשלו. ב-37 השנים האחרונות מאז ביטול המס על עיזבונות, הפכנו למדינה עשירה מצד אחד, אך מצד שני, אי השוויון בישראל הולך וגדל באופן קיצוני, ומורגש בירידה מתמדת בסולידריות חברתית. נושא לחשיבה כשדנים במשמעותן של 70 שנות ריבונות יהודית בארץ ישראל – והחזון שלנו לשבעים השנים הבאות.