ברכה באה לידי הגשמה דרך מסע. המסע יכול להיות פשוט כמו הדלקת נרות לכבוד שבת או שהוא יכול להיות מורכב ומצריך לצאת מאזור הנוחות של הבית והמוכר ולגלות עולמות חדשים. בשני המקרים האלה, אנו נפרדים מהמוכר, לקראת אתגרים חדשים שגורמים לנו לצמוח ולהיות ראויים לברכת ה’. זה האתגר העיקרי של פרשת בחוקותיי.

פרשת בחוקותיי פותחת עם הבטחת ה’ והמושג של מסע: “אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן את פריו”. המילים של הפסוק הזה מזכירות לנו את תחילת הסיפור של אברהם אבינו בבראשית יב’. שם הקב”ה הבטיח לאברהם ברכה משמעותית ואברהם, בתגובה לציווי ה’, הסכים לעזוב את ארצו. אם נישאר באותו המקום הפיסי, ההבטחה לברכה נשארת רק הבטחה – אי אפשר להגשים את הברכה, בלי התנועה. תנועה פיסית קשורה לתנועה רוחנית. אכן, אברהם חייב לצאת מארצו, ממולדתו, מבית אביו, כדי להגשים את ההבטחה של ברכת ה’.

בפירושו על הפסוק שלנו, רש”י שואל – יכול זה קיום מצוות? כשהוא אומר “ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם” הרי קיום המצוות אמור. הא מה אני מקיים “אם בחוקותיי תלכו”? שתהיו עמלים בתורה. לפי ההסבר של רש”י, המסע שלנו בפרשת בחוקותיי מאוד דומה למסע הפיסי של אברהם אבינו. המסע של המוח ושל הנשמה כולל השקעה רצינית בעצמנו ויציאה מהשגרה. חייבים להקריב זמן ומאמץ כדי להיות ראויים לברכת התורה. ציות למצוות לא מספיק – חייבים להשקיע. לימוד תורה זה חלק חשוב בשמירת המצוות. דרך לימוד התורה אפשר לאתגר את עצמנו ולצמוח לקראת כיוונים חדשים.

גם המילה “ללכת” היא מילה מנחה של הפרשה. אם נלך בדרכי ה’, נזכה לברכה חזקה – ה’ אמר במפורש “והתהלכתי בתוככם”. בתגובה ליציאה שלנו למסע, ה’ יהיה בתוכנו. ה’ גם אמר “ואולך אתכם קוממיות”, כאן שם הפועל “ללכת” קשור בקשר הדוק ליציאת מצרים ולמסע שלנו לתורת ישראל ולארץ ישראל. החירות שלנו מאפשרת לנו ללכת “קוממיות” – עם בטחון וגאווה. אבל איך הולכים עם הקב”ה?

אני רוצה לצטט את המדרש המפורסם ממסכת סוטה יד’: א:

וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״! אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״ — אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״ — אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים.

המדרש הזה מעניק לנו פירוש מרגש. עצם שמירת המצוות, למשל הלבשת ערומים, ביקור חולים, קבירת מתים, לימוד תורה, הן הן הזדמנויות פז ללכת בדרכי ה’. וכמו שהקב”ה נתן לנו את היכולת להתקרב דרך הלכה, גם מעשי החסד שלנו יש להם את היכולת לקרב את ה’ לקראתנו.

אנחנו מתקרבים לשבועות, שבו אנו קוראים את מגילת רות. רות הכריזה לנעמי “כי אל אשר תלכי אלך”. ההכרזה הזו היא אישית וזאת הבטחה ללוות את חמותה. היא מכריזה “”אלך”. זהו האתגר של פרשת בחוקותיי. כמו רות, אנחנו צריכים לענות “אלך” ולעקוב אחרי ה’. זאת הדרך להגשים את ברכת ה’.

שבת שלום!