מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

האם עם ישראל הוא חלק אינטגרלי מהאנושות או שונה ונבדל מכולם?

פרשת בלק עוסקת, בין היתר, בשאלה שהיא רלבנטית לאורך הדורות, ובמיוחד בזמננו. השאלה היא: האם יש לראות את עם ישראל, קודם כל, כחלק אינטגרלי מהאנושות ומהתרבות האנושית האוניברסלית, או – לחילופין כדבר-מה ייחודי, שונה ונבדל. לכאורה, פרשת בלק נוקטת בעמדה חד משמעית בקשר לשאלה זו. שכן, כתוב בפרק כ”ג, פסוק ט: “כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב“. הווי אומר, עם ישראל חי בספירת קיום שונה משאר העמים  ואינו נחשב כלל כחלק מהם.

אמנם, כדי לעמוד על משמעותו המדויק של פסוק זה, יש לפרשו בקונטקסט של הסיפור המסופר באותה פרשה, והעוסק בניסיונו של בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל, בדרכו מעבדות במצרים לארץ ישראל. לשם כך בלק פונה לבלעם בן בעור, קוסם מארץ פתור שבמזרח, בבקשה שיקלל את עם ישראל בשמו. ויש לשים לב, יש קשר הדוק בין הניסיון לקלל את העם וכוחו המגי של בלעם.  שכן, אין משמעות הקללה, כאן, כזו שבימינו; זאת אומרת שהקללה אינה כאן מין אמירה שלילית על מישהו או משהו ותו לא; אלא, בעולם העתיק הקללה נתפסת כאמירה הנושאת כוח מגי שיש ביכולתו לפגוע  בצורה ממשית למי שהוא מופנה אליו, ובמובן זה הוא סוג של נשק מעין-מלחמתי שבלק מלך מואב ביקש מבלעם, בתור קוסם, להפעיל נגד עם ישראל הרוצה לעבור בארצו בדרך לארץ כנען.

בהקשר זה, אנו מוצאים בפסוק כ”ג, משפט המפרש בצורה ברורה את הנאמר בפסוק ט’ על היות עם ישראל עם לבדד ישכון.  כאן כתוב: “כִּ֤י לֹא־נַ֙חַשׁ֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל. אם נשאל, אפוא, באיזה אופן מהווה עם ישראל “עם לבדד ישכון”, כפי שנאמר בפסוק ט’, התשובה שניתנת בפסוק כ”ג, מסביר: בכל העמים שסבבו את עם ישראל בעולם העתיק, הניחוש, או הקסם, המגיה, נחשבים לכוח ממשי אפקטיבי, אך כפי הנאמר כאן, הקסם, המגיה, אינו פועל על עם ישראל כי עם ישראל חי בספירת קיום שבה פועלת אך ורק כוח המעשה והדיבור של אל בורא עולם”.

והשאלה: המתבקשת, אם כן, היא האם יש משמעות לביטוי זה, “עם לבדד ישכון”, מעבר לתקופה ההיא.

בקשר לשאלה זו, אתייחס עתה להופעת הביטוי ‘עם לבדד ישכון’ במשנת רב נחמן קרוכמל, חכם יהודי גדול שהשפיע רבות על התפתחות הלימוד המדעי של תולדות עם ישראל במהלך המאה ה-19, כמו גם על התפיסה התרבותית-לאומית של תנועת ההשכלה העברית במזרח אירופה. הרב קרוכמל השתמש בביטוי ‘עם לבדד ישכון’ כדי להסביר מהו החטא שבגללו חרב בית המקדש הראשון ושבגללו יצא העם לגלות בבל. וכך לשונו: “הגם שעבודת אלוקי הנכר לא גבר ביהודה כבעשרת השבטים […] מלכים רשעים כאחז, מנשה ויהויקם חשבו […] להתדמות אל העמים בעבודות אלוהות הרבה […] ולא הבינו המלכים הטיפשים ההם מה שהבין מרוחניות אומה זו […] נביא הגויים” – כלומר – בלעם – “באמרו: הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”.

לפי רב נחמן קרוכמל, חורבן בית ראשון וגלות בבל, הם תוצאה מכך שעם ישראל לא הבין עד כמה הוא אמור להיות שונה ומובדל משאר העמים, ולכן חטאו באימוץ דרכי הפולחן של שאר העמים האליליים. אבל, מתברר שהרב קרוכמל החזיק גם בגישה הפוכה. שכן, בדיון אחר, בו ביקש להסביר מדוע היה צורך שמשפחת אברהם, יצחק ויעקב,  – מדוע בני ישראל, בתחילת דרכם כעם היו צריכים לרדת למצרים, הוא כותב: “וההנהגה ההיא […] צוותה שתרד המשפחה הקדושה למצרים ולהתגורר שם […] בכדי להיות […] אומה שלמה מלאה קניינים וכשרונות [ש]שלא עלתה להם […] בארצות כנען”. כלומר, בני ישראל היו צריכים לרדת לעבדות במצרים כדי ללמוד מהמצרים כלים וכישורים הנדרשים לבניית ציביליזציה חומרית, כלים לבניית בתים, כבישים תעשייה וכדו’, שלא היו חלק מנחלתם הדתית-תרבותית הקודמת. אמירה זו, כמובן, מנוגדת בתכלית הניגוד לרעיון של ‘עם לבדד ישכון’.

ומתעוררת, אם כן, השאלה, כיצד טוען רב נחמן קרוכמל, מצד אחד, שחורבן העם הוא תוצא משכחתו שהוא עם לבדד ישכון, כשקרוכמל עצמו מעמיד את מעורבות העם בתרבות הגויים כתנאי לקיומו.

ונראה כי התשובה לשאלה זו, נמצאת במסר הדיאלקטי שהרב נחמן קרוכמל מייחס לתורת ישראל כלה. אכן, לפי שיטתו, עם ישראל נועד להיות גם עם המעורב בגויים וגם עם לבדד ישכון. כי הוא מצווה מצד אחד, ללמוד מכלל העמים את כל מה שיש ללמוד מהם על מנת לחיות חיים בריאים, טובים ושלמים בעולם זה, אך הוא לא הסתפק בכך. עם ישראל, לפי הרב קרוכמל, אמור להיות גם עם לבדד ישכון במובן זה שהוא ממשיך הלאה, משלב המעורבות המשותפת עם העמים האחרים בבנייתה של הציביליזציה החומרית של האנושות, ואף זו התרבותית-מוסרית, לקידוש  את אשר למד מהעמים לשם שמים ולשם תיקון עולם אידיאלי, בהתאם למורשתם הדתית-רוחנית והמוסרית של נביאי ישראל.

 

 

 

יוסי טרנר הוא פרופסור אמריטוס למחשבת ישראל במכון שכטר למדעי היהדות. את תאריו המתקדמים, תואר שני ושלישי, עשה באוניברסיטה העברית. פרופ' טרנר פרסם עשרות רבות של מאמרים וערך כמה ספרים בנושאים מגוונים במדעי היהדות. הוא פעיל במגוון פורומים ציבוריים הקשורים באקדמיה ובקידום החינוך היהודי והתרבות בישראל ובעולם. עד כה הוא פרסם שלושה ספרים פרי עטו: אמונה והומניזם: עיונים בפילוסופיה הדתית של פרנץ רוזנצוייג (עברית); ציון והתפוצות במחשבה היהודית המודרנית (עברית); ולדרוש את החיים: עיון בפילוסופיית האדם בטבע של אהרון דוד גורדון (אנגלית). כעת, פרופ' טרנר כותב ספר הגותי מקורי על מצב העם היהודי, מדינת ישראל והאנושות בזמננו תחת הכותרת: בין ייאוש לתקווה.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    מתעניינים בלימודים במכון שכטר?

    נשמח להיות בקשר. נא השאירו פרטי התקשרות וניצור איתכם קשר בהקדם

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיותתנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.