הנושא המרכזי של פרשת בלק הוא ניסיונותיו של בלעם לקלל את עם ישראל. שלוש פעמים ניסה בלעם לקלל את בני ישראל ושלוש פעמים נכשל. בכל פעם הפכה קללתו לברכה. השאלה המתבקשת היא: למה? האם שינוי קיצוני זה נבע מבלעם או מן האלוהים? הסבר אחד נמצא בספר דברים (כג:ד-ו): “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’… על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור… לקללך. ולא אבה ה’ אלוהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה’ אלוהיך לך את הברכה לקללה כי אהבך ה’ אלוהיך”. כלומר, לפי הפסוקים האלה, בלעם באמת רצה לקלל את עם ישראל, אבל ה’ התערב והפך את קללתו לברכה. אכן, גישה זו מופיעה גם במדרש: “כשבא בלעם לקלל את ישראל, עיקם הקב”ה את לשונו והתחיל לברך” (במדבר רבה כ:כא).

ברם, בכמה מדרשים אחרים מצאנו גישה שונה. לפי אותם מדרשים, בלעם אכן רצה לקלל את עם ישראל, אבל כאשר הוא ראה את התנהגותו המופתית של עם ישראל, הוא שינה את דעתו ובירכו. וכן למדנו במסכת בבא בתרא (ס, ע”א): “‘וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו’ (במדבר כד:ב) – מה ראה? ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונין זה לזה. אמר: ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה!”. והרשב”ם מסביר (שם): “ראה היאך שוכנים ולפיכך אמר: ‘מה טובו אהליך’ וגו’ (במדבר כ”ד:ה’) שאין פתחי אוהליהם מכוונים…”. גישה דומה מתבטאת במדרש אחר המופיע בבמדבר רבה (כ:כא): “כיוון שראה בלעם היאך משמרים ישראל המצוות הקלות, אמר: מי יוכל לקלל את אלו ששומרים מצוותיו!”.

כלומר, לפי מדרשים אלו, בלעם לא הפך את קללותיו לברכות בעקבות התערבותו של הקב”ה, אלא מפני שהוא התרשם עמוקות מהתנהגותם של בני ישראל. לפי המדרש הראשון, הוא התרשם מצניעותם שהתבטאה בדרך שבה הציבו את אוהליהם, ואילו לפי המדרש השני, הוא התרשם מהקפדתם על שמירת מצוות. המסר הטמון במדרשים אלו הוא שעם ישראל בפרט, ובני אדם בכלל, מסוגלים להפוך קללות לברכות. הם יכולים דרך מעשיהם, להפוך תבוסה לניצחון ומר למתוק. והרי שלוש דוגמאות קלאסיות של תופעה זאת בהיסטוריה של עם ישראל:

האם יש קללה גדולה יותר מעבדות עם ישראל במצרים? אחרים היו מתמרמרים ומתנקמים, אבל אנו הפכנו את אותו ניסיון לברכה. התורה מצווה אותנו פעם אחר פעם: “וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים” (שמות כב:כ); “ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים” (דברים י:יט). ולכן הקללות של עבדות הובילו לברכות של צדק חברתי ודאגה לחלש שהתמידו ביהדות במשך שלושת אלפים שנה.

האם יש קללה גדולה יותר מחורבן בית שני? בשנת 70 לספירה חרב בית המקדש, נהרגו מאות אלפי יהודים, ומאות אלפים הוגלו. אבל התנאים הפכו את אותה קללה לסדרה של ברכות: הם התקינו תפילה במקום הקורבנות; הם החליפו את הכהונה התורשתית ברבנות המבוססת על כישרון; הם יצרו את המשנה שהפכה לבסיס של התלמוד ולכל ההלכה שלאחר מכן. הם הפכו אפוא את התבוסה הצבאית לניצחון רוחני; הם הפכו קללה איומה לברכות גדולות שהתמידו במשך אלפיים שנה.

הדוגמא האחרונה התרחשה במאה העשרים. האם יש קללה גדולה יותר מהשואה? שליש מהעם היהודי נרצח באכזריות, אלפי קהילות יהודיות נמחקו כליל, ולניצולים לא היה לאן לשוב ולמי לשוב. ואף על פי כן, בין השנים 1948-1945 קם העם היהודי לתחייה. הרבה מהניצולים עלו ארצה, לחמו למען ארץ ישראל והתיישבו בה, בנו ערים ונטעו כרמים והקימו את מדינת ישראל. הם הפכו קללה איומה לברכה הנפלאה של מדינת ישראל.

הרב אמיל הירש פעם כתב: “היהודי המתנהג על פי ההנחה שהוא נבחר להיות ברכה אכן יהיה ברכה”. זהו המסר של פרשת בלק. על ידי התנהגותם המופתית, בני ישראל הפכו את קללותיו של בלעם לברכה. עם ישראל לדורותיו הפך כישלון להצלחה ותבוסה וניצחון.

בחודשים האחרונים כולנו התמודדנו עם הקללה של מגפת הקורונה. הסתגרנו בבתים, הרבה איבדו את פרנסתם, הרבה חלו ויותר משלוש מאות נפטרו. אבל גם הפכנו את הקללות לברכות. המון אנשים התנדבו ותרמו כסף ומזון. צעירים עזרו לקשישים וחיילים עזרו לחרדים. כלומר, הפכנו קללות לברכות. יהי רצון שייתן לנו הקב”ה את הכוח והחוכמה להמשיך להפוך קללות לברכות בחודשים הקרובים עד שגם עלינו ייאמר “ותיעצר המגפה” (במדבר כה:ט).

המאמר פורסם באתר ישראל היום ביום חמישי 2 ביולי 2020