נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
מאז שנת 1948 ציינה מדינת ישראל את יום עצמאותה בה’ באייר במצעדים צבאיים. מדי שנה, באירוע המרכזי של החג, צעד המצעד בערים שונות ברחבי המדינה. בשנתיים הראשונות לעצמאות מדינת ישראל צעדו המצעדים ברחובות תל אביב, ולאחר מכן בערים שונות כמו חיפה, באר שבע ורמלה. בקיום המצעד במקומות אלו ביקשה המדינה להצביע על הסוברניות הישראלית בכל חלקי המדינה. היו אלו בדרך כלל מצעדים שבהם צעדו בסך חיילים וחיילות רבים, הוצגו בהם כלי נשק ובשמיים טסו מטוסים. כל אלו עברו לפני ראשי המדינה שישבו על גבי בימת כבוד ובפני צופים רבים.
בה’ באייר תשכ”ז צעד המצעד בירושלים. חודש מאי 1967 הצטיין במתיחות מדינית וצבאית רבה. המתח בגבול הדרומי של המדינה היה רב ובקרב ראשי המדינה שרר חשש מפני התפרצות מלחמה עם צבאות ערב. אך למרות זאת התקבלה ההחלטה כי המצעד יצעד ברחובות ירושלים וימחיש את אחיזת המדינה בעיר המחולקת.
בשנת 1949, בעקבות קרבות מלחמת העצמאות וחתימת הסכם שביתת הנשק עם הממלכה ההאשמית, חולקה ירושלים בין ירדן לבין ישראל. חלקה המערבי של העיר הוכרז כעיר הבירה של מדינת ישראל. הסכמי שביתת הנשק קבעו כי העיר וסביבתה יהיו מפורזים ובמשך תשע-עשרה השנים של חלוקת העיר נאסר על הצבא הירדני ועל צה”ל להכניס אל העיר כלי נשק כבדים. כמו כן היה אסור בתכלית האיסור לטוס מעל שמי העיר.
בשל סיבות אלו היה המצעד שצעד בירושלים ביום העצמאות של שנת תשכ”ז, מספר שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, יוצא דופן. לא היה זה מצעד דומה לקודמיו, לא רק מבחינת גודלו אלא גם מבחינת מיקומו. היה זה מפגן כוח צבאי ולאומי מוגבל שעיקרו התקיים באצטדיון האוניברסיטה העברית שבגבעת רם. בהיעדר היכולת לצעוד בעיר ולהציג לראווה כלי נשק רבים, התקיים באצטדיון מפגן בנוכחות כמעט 20,000 איש שהתאספו מכל רחבי הארץ. לפניהם צעדו חיילי וחיילות צה”ל בתוך האצטדיון נסעו ג’יפים וכלי רכב שונים שגררו תותחים וכלי נשק נגד מטוסים. מה שבלט בהיעדרו לעומת מצעדים אחרים היה נוכחותם של טנקים ושל מטוסים. נכון אמנם כי המצעד צעד ברחובות העיר שנאספו בהם כ-200,000 איש, אך לכולם היה ברור כי המצעד מתקיים תחת עיניהם הפקוחות של הלגיונרים הירדנים ושל משקיפי האו”ם ששהו בעיר ופיקחו על הנעשה בה.
מספר שבועות לאחר יום העצמאות והמצעד, ובסיומה של תקופת המתנה ארוכה ומתוחה, פרצה מלחמת ששת הימים. בסיום המלחמה, ב-10.6.1967, התבררו תוצאותיה הדרמטיות. ירושלים, העיר המחולקת, אוחדה עתה ויהודים רבים, נהרו אל העיר העתיקה ואל המקומות הקדושים היהודיים ההיסטוריים. זה היה הרקע לבחירת ירושלים כמקום קיומו של המצעד הצבאי של יום העצמאות תשכ”ח. לרשויות המדינה ולראשי צה”ל היה ברור כי המצעד יצעד ברחובות ירושלים המאוחדת, כולל במה שהיה עד לפני מספר חודשים, ירושלים הירדנית.
היה זה גדול מצעדי צה”ל אי פעם וצפו בו כחצי מיליון איש. המצעד צעד לאורך תשעה קילומטרים ורחובות העיר היו מקושטים בדגלי המדינה. הוא החל מצפון לעיר העתיקה – באזור גבעת המבתר, שם הוקמה בימת הכבוד. משם המשיך המצעד לעבר העיר העתיקה ועבר לאורך החומות של העיר, בקרבת שער דמשק והשער החדש. המצעד חצה מספר פעמים את מה שהיה עד לא מכבר הקו העירוני, המשיך לעבר רחוב יפו ורחוב בן יהודה, והביא לידי ביטוי את שליטתה של מדינת ישראל בשני חלקי העיר.
ייחודיות המצעד באה לידי ביטוי הן במספר הגדול של החיילים שצעדו במצעד (חלק מהם לחמו בירושלים במלחמת ששת הימים), הן בכלי הנשק הרבים שהוצגו בו, כולל נשק שלל שנתפש במהלך המלחמה, והן במטס חגיגי ורחב היקף שטס בשמי העיר. הטלוויזיה הישראלית, שהייתה בחיתוליה באותם הימים, שידרה את השידור החי הראשון שלה והוא נקלט ברחבי המדינה אבל גם בקרב צופים במדינות ערב השכנות. רבים ביקרו את חוסר ההצלחה להעביר את תחושת ההתעלות וההתלהבות שחשו הצופים במצעד, אך העיתונים סיכמו את השידור ואת המצעד כהצלחה כבירה.
בשנים הבאות כבר לא נערכו מצעדים בצורה סדירה. ייתכן כי לפרנסי המדינה ולראשי צה”ל היה נראה כי יהיה קשה לחזור אל השיא שאליו הגיעו במצעד בירושלים בשנת תשנ”ח. מספר שנים מאוחר יותר, בשנת יובל ה-25 למדינה (תשל”ג), צעד אמנם צה”ל שוב ברחובות ירושלים, אך בהמשך לא חודשה המסורת וההצעות שעלו מדי פעם לקיים את המצעד נדחו בשל סיבות שונות.
פרופ' דורון בר הוא מרצה ללימודי ירושלים וארץ ישראל וגיאוגרף היסטורי. לפרופ' בר תואר דוקטור בגיאוגרפיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ואת לימודי הפוסט־דוקטורט השלים באוניברסיטת מרילנד שבארה"ב. פרופ' בר החל את דרכו במכון שכטר בשנת 2000 בתפקיד מרצה ללימודי ארץ ישראל. בשנת 2009 מונה למרצה בכיר, בשנת 2012 נבחר לדיקן המכון, בשנת 2015 מונה לפרופ' חבר ולאחר מכן נבחר לנשיא המכון.
מחקריו של פרופ' בר בוחנים את ההיסטוריה של הנוף הארץ ישראלי מנקודת מבט עכשווית ודידקטית. לאחרונה הוא מתמקד בהתפתחותם של המקומות הקדושים העממיים והלאומיים בישראל. הוא כתב וערך חמישה ספרים ועשרות מאמרים בתחום התמחותו, בהם מחקרים על הכותל המערבי לאחר מלחמת ששת הימים, על יד ושם ועל הר הרצל. ספרו "אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל 1967-1904" יצא לאור בקיץ 2015 בהוצאת מאגנס.