ברכת הכוהנים המקראית, המכונה גם “נשיאת כפיים”, אשר מופיעה בפרשתנו, פרשת נשא,  מכילה את הציווי על הכוהנים לברך את בני ישראל.  הברכה, המורכבת משלושה פסוקים, הושמעה על ידי הכוהנים בימי המקדש מדי יום ביומו, ולאחר חורבן בית המקדש הועברה השמעתה לבית הכנסת. בארץ ישראל מברכים הכוהנים את קהל המתפללים בכל יום, ואף בשבתות ובחגים, כשהם מושיטים את ידיהם כלפי הציבור בפיסוק אצבעות.  מחוץ לארץ ישראל מברכים ברכה זו רק בחגים. שלושת הפסוקים של ברכת  הכוהנים מכילים כל אחד את שם האלוהים, וקובעים בבירור שמקור הברכה, הכתובה בספר במדבר (פרק ו), אשר מושמעת  על ידי הכוהנים, היא ישירות מאלוהים:

(כד) יְבָרֶכְךָ  ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ
(כה)  יָאֵר ה’  פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ
(כו) יִשָּׂא ה’  פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:

ראוי לציון, שהטקסט המקראי  אינו מתייחס כלל לנשיאת הכפיים של הכוהנים; דהיינו, לאופן המיוחד בו הם מרימים את זרועותיהם, ומושיטים אותן כלפי ציבור המתפללים, כמו גם תנוחת כפותיהם מתחת לטלית.  מדוע אם כן נקראת ברכת הכוהנים “נשיאת כפיים”, כאשר אין לכך התייחסות מקראית,   וכיצד הפכה נשיאת הכפיים לחלק כה חשוב של  ביצוע הברכה? הבה נתבונן בתיאור האמנותי-חזותי  שבחר הצייר אבנר מוריה לפרשת נשא.  התמונה שלפנינו מציגה שתי סצינות נפרדות,  המוצגות יחד באותה תמונה. בצד שמאל של הציור אנו רואים שורה של כוהנים עם אהרון, הכוהן הגדול, בקצה המרוחק של השורה, כשעל ראשו מצנפת הכהונה.  שורת הכוהנים מוצגת על רקע גבעות בצבע חום,   שאולי רומז למיקומם במהלך הנדודים במדבר. מנגד, בצידה הימני  של התמונה, מופיע שוב אהרון, הפעם ללא מצנפת לראשו, כשהוא ניצב מול משה, ששתי זרועותיו מורמות לכיוון ראשו של אהרון. נראה כי תיאור חזותי זה מתייחס לפסוק המקדים את ציווי ה’ למשה לדבר אל הכוהנים בעניין תפקידם בברכת העם:

(כב)  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
(כג) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

 בציור שלפנינו משה איננו מוצג כמישהו שרק מדבר, אלא הוא מתואר כשהוא מרים את זרועותיו לעבר ראשו של אהרון.   האם יש כאן רצון להצביע על  אירוע מסוים של  הרמת  ידיים בהקשר של משה ואהרון שאיננו מוצג כאן בתפקיד הכהן הגדול אלא בתפקיד אחר?

אכן יש לראות בהרמת זרועותיו של משה, בעומדו סמוך לאהרון אחיו, רמז  לסיפור הדרמטי של עמלק שבא להילחם בישראל ברפידים, כאשר משה נאלץ לטפס לראש גבעה על מנת לעזור ליהושע ולבני ישראל להדוף את מתקפת עמלק, כמתואר בספר שמות ( פרק יז):

(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל  וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק (יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד.

משה נאלץ להחזיק את ידיו מורמות  כדי לנצח את עמלק במלחמה זו, וכדי לשדר לעם שהניצחון על העמלקים אפשרי רק בעזרת הרמת הידיים, שתכליתן בקשת עזרה אלוהית.

גם בהמשך, בספר ויקרא (ט, כב), מוזכרת הרמת הידיים באקט של ברכה:   ” (כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם.  אהרון נושא  את ידיו אל העם במטרה  להעביר להם  את  ברכת ה’.התמונה  של פרשתנו, המראה את אהרון כשהוא עומד עם בניו כיחידת כוהנים מאוחדת ומגובשת, יוצרת פרדיגמה של הצורך לסמוך על אהבתו של ה’ לעם ישראל על מנת לקבל את ברכותיו.    שתי הסצנות הנראות כאן באותה  תמונה מבליטות את הרעיון שכשם שנצטווה משה להרים את ידיו כדי לקבל את עזרת ה’ בניצחון בקרב, וכשם שהיה על אהרון  לשאת את כפיו כדי לברך את העם בתפילה, כך על הכוהנים לשאת את כפותיהם על מנת להעביר את ברכות ה’ אל העם, ולקיים את הפסוק המסכם את נשיאת הכפיים של הכוהנים בפרשתנו במילים: (כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם: המשמעות המאגית של ברכת הכוהנים, המופיעה בפרשתנו, קיבלה הוכחה מעניינת בשנת 1979, בחפירות ארכיאולוגיות, שנעשו ע”י פרופ’ גבי ברקאי בכתף הינום מדרום מערב לעיר העתיקה, לקראת הקמת מרכז בגין.  בתוך מערת קבורה מימי הבית הראשון נמצאו שם שתי לוחיות כסף, ששימשו כנראה כקמיעות. לאחר שגוללו אותן  מצאו עליהן את נוסח המסורה של ברכת הכוהנים כפי שמופיעה בפרשתנו. בדיקה מדעית מדוקדקת קבעה שהטקסט המקראי של ברכת כהנים שקיים בלוחיות הכסף קדם למאה השביעית שלפני הספירה, וכי ברכת הכוהנים שהועברה על ידי נשיאת כפותיהם   הייתה  בעלת  חשיבות ועוצמה רבה, שמשמעותה חיבור ישיר לאל ולברכתיו.

שבת שלום!